Damien Soitout
יום שני הוא לרשימת ההזמנות. אחרי שבוע פומבי, מי שמנהל עדיין חי מההזמנה הבאה.
יום שני הוא המעבר והרשימה. השבוע הפומבי יכול לחכות בחדר אחר.
אני כותב ב-27 בספטמבר 2022, יום שני במובן הרגיל ויום שני במובן המסחרי. לפני כמה שבועות עיתון בילה אחר צהריים על ספר ועל האדם שכתב אותו. הקטע הוא ההערה של PresseLib מ-28 באוגוסט, Atypique. זה היה שבוע תרבות פומבי, מהסוג שמוליד הודעות אדיבות ולוח זמנים מוזר. אחר כך השבוע נגמר. ההזמנות לא. יום שני הוא לרשימת ההזמנות. זה נכון לי, וזה נכון לכל מי שמנהל וזה עתה היה גלוי מסיבה שאינה המשלוח הבא.
רגע פומבי מרגיש כמו עבודה כי הוא משתמש באותן שעות. אתה עונה. אתה מודה. אתה מסביר את הדבר שוב למישהו שאהב את הטון. שום דבר מזה אינו מזיז ארגז, אינו גומר תדריך, ואינו שם מספר על חשבונית שלקוח כבר הסכים לה. אם אתה נשאר בתוך הרגע הפומבי, אתה מנהל זיכרון. העסק הוא הרשימה של מה שעדיין צריך לצאת מידיך. אני רוצה את הרשימה הזאת על השולחן לפני ההודעות האדיבות, לא אחרי שהרווחת את הזכות להסתכל עליה כי היית מנומס כל הבוקר.
המעבר בתצלום יכול להיות של כל עסק קטן ששומר את מה שהוא מוכר או את מה שהוא חייב. הגזיר הוא הדוגמה של שבוע פומבי. אם השבוע הפומבי שלך היה פרס, הרצאה, פרופיל, או חופשה שיצאה משליטה, ליום שני יש אותה צורה. אתה פותח את הרשימה. אתה מוצא את ההזמנה הבאה. אתה עושה את ההזמנה הזאת לפני שאתה מספר את השבוע שעבר עליך.
תשומת לב אינה תשלום. היא יכולה להוביל לתשלום אחר כך, ולפעמים היא כן. ביום שני עצמו זו עדיין תשומת לב. כתבתי על הרגש שבתוך קנייה בהלקוח שלך קונה רגשות, לא את המוצר שלך. הרגש שלקוח ישלם עליו, אחרי שבוע פומבי, הוא לעתים קרובות הקלה שאתה עדיין העסק שהוא כבר משתמש בו. הוא ראה את שמך במקום לא צפוי. הוא רוצה לדעת שהעבודה לא נעשתה לתחביב. הדרך להראות זאת אינה תודה ארוכה יותר. היא הדבר שהוא הזמין, ביום שנקבת.
להלקוח תמיד צודק יש גבול שכבר מתחתי, והגבול חשוב ביום שני מהסוג הזה. הלקוח אינו צודק בכך שהשבוע הפומבי שלך מזכה אותו בהנחה שמעולם לא הצעת. הלקוח צודק לעתים קרובות בכך שתשובה איטית, בשבוע שבו היה קל למצוא אותך בעיתון, מרגישה כמו בוז. ענה להזמנה. אם אינך יכול לשלוח, אמור מתי תוכל, במשפט אחד. פסקה על כמה המאמר היה משמעותי תיקרא כאילו עזבת את העבודה. לא עזבת את העבודה. אתה מאחר לומר זאת.
איחור הוא נושא בפני עצמו בהסיבות והתוצאות של לאחר. התוצאה שאכפת לי ממנה היום פשוטה. הזמנה מאוחרת עולה את האמון שהשבוע הפומבי אולי הוסיף. אתה יכול להרוויח קורא ביום ראשון ולאבד קונה ביום שלישי באותו זוג ידיים, אם הידיים עדיין עסוקות בלהיות נחגגות. שים את החגיגה בערב. שים את שם הלקוח הבא בראש העמוד.
רשימת הזמנות אינה לוח מצב רוח. כל שורה צריכה מי, מה, ומתי. מי מחכה. על מה הוא מחכה. התאריך שכבר אמרת, או התאריך שעכשיו אתה חייב לומר כי מעולם לא אמרת. אם לשורה אין תאריך, זו עדיין אינה הזמנה. זה משאלה, ומשאלות אינן שייכות לערימת יום שני. הזז אותן למקום אחר לפני שהן גורמות לשורות האמיתיות להיראות רשות. ראיתי עסקים בוהים בעמוד מעורבב וקוראים לבהייה אסטרטגיה. הערבוב הוא הבעיה. הפרד את הכסף שהובטח מתשומת הלב שהתקבלה.
רווח, אם הוא עומד להיות ישר, יורד מהשורות האלה ולא מהמחיאות. אספתי דרכים מעשיות לחשוב על זה ברעיונות לייצר יותר רווח. השתמש בהן על ההזמנות שכבר יש לך לפני שאתה ממציא הצעה חדשה בהשראת השבוע הפומבי. הצעה חדשה יכולה להיות נכונה בחודש הבא. ביום שני הזה היא בדרך כלל דרך להימנע משורה קשה שכבר קיימת, זו עם תאריך שאינך אוהב. עשה קודם את השורה שאינך אוהב. השבוע נעשה שקט יותר כשהמשלוח הקשה ביותר כבר אינו דמיוני.
צמיחה שנמשכת היא הצמיחה שאתה יכול לחזור עליה בלי עיתון. זה הרעיון שמאחורי מהי צמיחה אורגנית. שבוע פומבי יכול להביא זר. צמיחה אורגנית היא מה שאתה עושה עם הזר אם הוא נעשה לקוח, ומה שאתה ממשיך לעשות ללקוחות שמעולם לא ראו את הקטע. שיא אחד הוא סיפור. רשימה שאתה מפנה כל יום שני היא עסק. אם אתה יודע לעבוד רק כשמישהו מסתכל, העסק עדיין מופע, ולמופעים יש הפסקות. לקוחות אינם מתזמנים את הצרכים שלהם סביב ההפסקה שלך.
קנה המידה של זה אינו מיתוס אישי. העמוד של הבנק העולמי על עסקים קטנים ובינוניים מתאר עסקים קטנים ובינוניים ככ-90 אחוז מהעסקים ויותר ממחצית התעסוקה בעולם, ומתאר את פער המימון שהעסקים האלה עומדים מולו. לרוב העסקים האלה אין מחלקה שעבודתה היא הזוהר שאחרי גזיר. יש להם בעלים, צוות קטן, ורשימה. הרשימה היא התעסוקה. כשהרשימה מחליקה, השכר מחליק. שבוע פומבי אינו משנה את החשבון.
מינהל העסקים הקטנים של ארצות הברית, בתכנן את העסק שלך, מבקש ממך להכיר את השוק ולומר איך תמשוך לקוחות ותשמור אותם. השמירה היא החצי בלי הברק, והיא החצי ששבוע פומבי מפתה אותך לדלג עליו. המשיכה זה עתה קרתה, או הרגישה כאילו קרה. השמירה היא ההזמנה שכבר לקחת. תוכנית שאינה יכולה להצביע על השורות של יום שני הזה היא תוכנית על עסק שאינך מנהל כרגע. נהל את זה שלפניך. אתה יכול לכתוב את התוכנית מחדש כשהרשימה ישרה.
מי עושה את העבודה שייך לאותו עמוד כמו ההזמנות, גם אם העמוד קצר. אם אתה גם השם בעיתון וגם האדם שמאשר משלוחים, אמור זאת, ואז עשה את המשלוח לפני שאתה עושה את השם. אם מישהו אחר מנהל את היום, תן לו לנהל אותו. שבוע פומבי הוא הזמן שבו בעלים נודדים בחזרה אל המעבר ו"עוזרים" בדרכים שמאטות את האנשים שכבר היו בזמן. עזרה היא משימה מסוימת. ריחוף אינו עזרה. שאל מה מאחר, קח דבר מאחר אחד אם זה שלך לקחת, והשאר את שאר המעבר בשקט.
הנה יום שני שאני סומך עליו. עשר דקות לכתוב או לפתוח מחדש את רשימת ההזמנות, עם מי, מה, ומתי על כל שורה שהיא אמיתית. שורה קשה אחת נעשית, או מוזזת עם תאריך חדש שאתה אומר ללקוח לפני הצהריים. הודעות על השבוע הפומבי נענות במשפט, או נשמרות לזמן שבחרת, ולא מורשות להיעשות לבוקר. שום מוצר חדש שהומצא כי זר היה אדיב. שום נאום על מה שהעסק "אומר" עד שהדבר שמכרת בדרך. אם אתה רוצה לקרוא את הגזיר שוב, קרא אותו אחרי שהרשימה זזה. הוא עדיין יהיה אותו גזיר. PresseLib לא יפוג כי שלחת קודם.
בלילה שלפני, כתוב את שלוש השורות הראשונות על כרטיס ושים את הכרטיס במקום שהידיים שלך ימצאו. אז יום שני מתחיל בשם, לא בתיבת הדואר. בתיבה יהיו שבח, שאלות, ולפחות לקוח אחד שמחכה בגללך. הכרטיס שומר את ההזמנה. אם השורה הראשונה היא שיחה, התקשר לפני שאתה פותח מחדש את הקטע שגרם לך להרגיש מעניין. מעניין דועך. השיחה עדיין חייבת. כששלוש השורות האלה זזו, הרווחת את הזכות להסתכל על השבוע הפומבי. עד אז, יום שני הוא לרשימת ההזמנות.
