Damien Soitout
הערת עיתון על ספר היא עזר לקריאה. היא נותנת לך את הפתיח. היא אינה היום שבו הספר התחיל.
הערת עיתון מכוונת אותך אל הספר. הדפים הם העבודה. הגזיר הוא ההקדמה.
ב-28 באוגוסט 2022, בשעה 17:53, PresseLib פרסם קטע קצר תחת הכותרת Atypique. הכתובת היא של העיתון עצמו: Atypique, et un nouveau roman pour Damien Soitout. אני האדם שבו, ואני המחבר של הספרים שהוא נוקב בהם. אני כותב ב-7 בספטמבר 2022 כי הערה כזאת משמשת לעבודה הלא נכונה. אנשים מתייחסים לבוקר שבו עיתון מזכיר ספר כאל הבוקר שבו הספר התחיל, או כאל השקה. הערת עיתון על ספר היא עזר לקריאה. היא אומרת לזר על מה הספר, ואיפה עמד המחבר כשהעיתון התקשר. אחר כך העבודה של הזר היא לקרוא, או להחליט שלא.
אני שומר עמוד עיתונות לגזירים, וביוגרפיה לחשבון הפומבי הארוך יותר של העבודה. אף אחד מהעמודים האלה אינו הרומן. מערכת כותבת לאורך. היא בוחרת כמה משפטים שישרדו אחר צהריים עמוס. המשפטים האלה מועילים. הם אינם הטקסט, הם אינם החוזה, והם אינם היום שבו סיפור בא לעולם. אם אתה פוגש מחבר דרך גזיר, קרא את הגזיר בשביל הפתיח, ואז לך אל הספר אם הפתיח שלך. אל תקדם את הגזיר ליום הולדת.
אותו הרגל חל גם כשהמחבר אינו אני. הערה יכולה להיות חמה ועדיין דקה. היא יכולה לדייק בכותרת ולטעות בתאריך בראש של הקורא. התיקון פשוט. שאל מה העיתון טוען שהספר הוא. שאל מה העיתון טוען שהמחבר עשה. אחר כך בדוק את הטענות האלה מול עמוד שמוכר או מתאר את הספר בקטלוג של המחבר עצמו, ומול הספר כשיש לך אותו. אני אעשה זאת כאן עם שתי הכותרות שקטע 28 באוגוסט שם מול קורא, ועם הרומן המוקדם יותר שהוא משתמש בו כהקשר.
הרומן הוא Le poids d'un amour. PresseLib מציג אותו כרומן שני, אחרי Nos plus belles annees, שיצא ב-2010. הסיפור, כפי שהעיתון מספר אותו, נכתב כעשר שנים לפני ההערה וקיבל צורה בשנים שאחר כך. הפתיח נשאר בתוך מה שהקטע הזה נותן לקורא שלא פתח את הספר. Dave הוא כותב צעיר. הוא רוצה חיים בארצות הברית. הוא פוגש סטודנטית. הכוח של הסיפור הוא התמדה. זה עזר הקריאה. זה מספיק כדי לדעת אם אתה רוצה את הספר. זה אינו תחליף לפרקים, וזה אינו תאריך פרסום.
העמוד של Decitre על המחבר אומר שאותו ספר נכתב בהשראת סיפור אמיתי, שנכתב ב-2012, ושלקח לו כעשור לקבל את צורתו. הקורבנות הם חלק מתיאור הקטלוג הזה, ליד ההתמדה. העמוד כאן: Damien Soitout ב-Decitre. אני עומד מאחורי הפתיח הזה כי אני כתבתי את הספר. הרצון של Dave, המפגש, והמחיר של להישאר עם תקווה קשה הם עמוד השדרה. סיפור אמיתי כמקור אינו הבטחה שכל סצנה היא יומן. הוא הבטחה שהלחץ בספר בא מהחיים, ואז נעשה לרומן. העבודה של העיתון הייתה למסור לך את עמוד השדרה הזה בכמה שורות. הוא עשה זאת.
אם אתה רוצה את הספר המוקדם יותר כהקשר, התחל בNos plus belles annees. זה הרומן של 2010. זו אינה הוצאה של 2022, וההערה מאוגוסט אינה הופכת אותו לכזאת. רומן שני קל יותר למקם כשאתה יודע שהיה ראשון. אינך חייב לקרוא אותם לפי הסדר כדי להבין את ההערה. אתה כן חייב להפסיק להתייחס ל-2010 כאילו הוא קרה שוב כי עיתון הזכיר את הכותרת ב-2022. הקשר הוא מפה. הוא אינו הדפסה מחדש.
עשור בין טיוטה לצורה הוא דבר רגיל בעבודה שתלויה בשיקול דעת, והוא נראה חשוד בתרבות שרוצה השקה בכל עונה. אמרתי במקום אחר שקריאה היא תרגול, לא תנוחה, ושמהירות היא כלי כשהטקסט ראוי שיגמרו אותו. Le poids d'un amour ביקש את הכלי האיטי: זמן. מותר להערה לומר שהזמן היה ארוך. הזמן הארוך אינו החדשות. החדשות, לקורא, הן אם ההתמדה של Dave היא סיפור שהוא רוצה בבית.
אותו קטע של PresseLib מזכיר את 100 Hours. הוא קורא לספר הזה התבוננות פנימה לפני מיזם חדש, צעד לקראת חיים שהמחבר מתכוון לחיות בכוונה. התיאור הזה הוגן, ואני יכול לומר מה הספר באמת מכיל, כי אני כתבתי אותו. הכותרת האנגלית היא 100 Hours: to accomplish the extraordinary, don't be ordinary. כריכת הנייר היא המהדורה בחנות: 100 Hours. כתבתי אותו נגד הרעיון שלהצלחה יש מתכון. מאמץ, זמן, מחויבות, משמעת ודעת ממוקדת הם התנאים. הם אינם נוסחה שמבטיחה תוצאה, והספר אינו מעמיד פנים שהם כן.
המבוא מבקש מהקורא לעשות את עבודת ההתבוננות, לא להעתיק את חיי או את חייו של מישהו אחר. הפרקים אחר כך נותנים לעבודה הזאת נתיב. הם עוברים דרך מה שילדות וחינוך משאירים באדם, דרך אמונות והסטנדרטים שאתה מעלה, דרך הדרך שבה תקשורת והרגל מכוונים תשומת לב, דרך בריאות ולחץ, דרך עמדת קורבן ועמדת מנהיג, דרך ספרים והאנשים שאתה לומד מהם, דרך איך אתה מסנן עצה, דרך זמן, דרך כסף, ודרך חיי מיזם מצמיחה עד הסיכונים שמופיעים אחר כך. יש נספח קצר על עשיית מפה. הטעם של הנתיב הוא השאלות. אם אתה גומר פרק עם שאלה טובה יותר מזו שהבאת, הפרק עבד.
כתבתי קטע קצר יותר על תכלית, איך למצוא את התכלית שלך בחיים, ו-100 Hours הוא הגרסה הארוכה של הדרישה הזאת. הוא אינו הרומן. Dave אינו חוברת תרגילים. קורא שפותח את Le poids d'un amour ומחפש תרגילים יהיה בתוך סיפור. קורא שפותח את 100 Hours ומחפש עלילה על סטודנטית בארצות הברית יהיה בתוך מערכת כלים. העיתון נוקב בשניהם כי שניהם היו חלק מהרגע שהוא תיאר. ההערה נועדה למיין אותם. אחרי שהם ממוינים, אתה בוחר את זה שבאת בשבילו.
מי שמנהל רוצה לפעמים מדף של ספרי עסקים ותו לא. אני שומר רשימה לתיאבון הזה בספרים ליזמים. 100 Hours יכול לשבת על המדף הזה בזכות הפרקים על זמן, כסף, סטנדרטים וחיי מיזם. הוא יאכזב אותך אם רצית תסריט. הרומן יאכזב אותך גם אם רצית תסריט. התמדה אינה שיטה שאפשר להדביק על יום שני. היא סיפור על מישהו שנשאר. התבוננות פנימה היא שיטה רק במובן הזה שאתה חייב לעשות אותה בעצמך.
מחברים דואגים, כשעיתון מופיע, שההופעה היא האירוע המשפטי. היא אינה. הארגון העולמי לקניין רוחני מסביר, בעמוד זכויות היוצרים שלו, שזכות יוצרים היא מערכת הזכויות שיש ליוצר ביצירה ספרותית, שההגנה מכסה את הביטוי ולא את הרעיון העירום, ושלפי אמנת ברן ההגנה אינה מחכה למרשם. הערת עיתון היא עוד ביטוי, הביטוי של העיתון, על יצירה שכבר הייתה קיימת. ההערה יכולה לצטט, לתאר ולהצביע. היא אינה נעשית לרומן מפני שהיא חדשה יותר.
לכן אני מסרב להרגל לתארך ספר מן הגזיר. Le poids d'un amour נכתב זמן רב לפני 28 באוגוסט. ההערה מכוונת אותך אל הדפים. הדפים הם העבודה.
