Damien Soitout
קרא מחדש סיקור ישן ביום השנה של גזיר. הפרופיל של La Depeche מ-19 באפריל 2022 הוא אותו חפץ. אל תוסיף דבר.
הערימה היא אותה ערימה. יום שנה לא מוסיף עמוד.
שנה אחרי שעיתון כותב עליך, מישהו יבקש פסקה חדשה. ערימת הניירות בתמונה, ליד ספל תה, נראית כמו הזמנה לזכור את הסיפור בקול חם יותר. הגזיר לא השתנה. המשפטים שהודפסו עדיין המשפטים. ב-28 באפריל 2023, קצת יותר משנה אחרי היצירה שאני מדבר עליה, העבודה הישרה היא לפתוח אותם שוב, לראות מה הם באמת אמרו, ולהשאיר את החיים הנוספים שיום שנה ריק אוהב להמציא במקום שהם שייכים אליו, שהוא שום מקום. אין ראיון חדש מתחת לתאריך. יש גזיר אחד.
פרופיל בעיתון הוא שיעור עם תאריך. הוא לא תסריט, והוא לא אדם. מה לקחת מפרופיל הצלחה, ומה להשאיר, זו ההבחנה שאני עדיין משתמש בה: קורא בכל מקום יכול לקחת את שיטת הקריאה, והמשפטים המקומיים של העיתון נשארים בתוך העיתון. שנה היא המבחן של ההבחנה הזאת. הזיכרון עורך. הוא שומר את הסעיף המחמיא ומפיל את התאריך. הוא הופך כותרת לביוגרפיה. הוא מוסיף מספר כי מספר גורם לסיפור חוזר להישמע רציני. התרופה היא העמוד, לא זיכרון טוב יותר. אם אני לא יכול לשים יד על העמוד, אין לי עדיין עובדה. יש לי זיכרון, וזיכרון אינו סיקור. ראיתי אנשים אחרים עושים את זה עם העיתונות שלהם, בשיחה, שבה העריכה מרגישה כמו קסם. העמוד מחמיר יותר מהשיחה. לכן אני סומך על העמוד.
הגזיר הוא La Dépêche, "La success story d'un jeune entrepreneur gersois rentré au pays", באותה כתובת כמו ב-19 באפריל 2022. היצירה פורסמה באותו בוקר ב-06:01, בידי V. C-L עם P. L., בעמודי הכלכלה והמפעל של העיתון, עם תצלום שזוכה ל-DDM, Nedir Debbiche. אלה מזהים של החפץ. הם שומרים על הגזיר הזה מבלבול עם הערה מאוחרת יותר, דקת רדיו, או פסקה שמישהו סיכם מהזיכרון. הכותרת היא הטענה של העיתון: success story של יזם צעיר מ-Gers שחזר לארץ. הפתיח, שקורא פוגש לפני קיר המנויים, אומר שהאדם הנקוב בשם התיישב עם משפחתו ב-Aignan אחרי יותר מעשר שנים ביבשת אמריקה, שבה יצר כמה חברות. זה המשפט של העיתון, בתאריך ההוא, תחת החתימה ההיא. זה לא יומן שאני מאריך עד אפריל 2023.
האדם בסיפור הוא אני, Damien Soitout, כי זה השם שהסיקור נושא. לנקוב בשמי דורש הגזיר. זו לא רישיון לספר שנה שהגזיר לא מכיל. היצירה מסומנת למנויים. חלק מהכבוד לחפץ הוא לא להפוך להדפסה חופשית שלו. קורא שרוצה את המשפטים פותח את העיתון. קורא שרוצה את השיטה יכול ללמוד אותה כאן: אותה כתובת, אותו בוקר, אותה חתימה, אותה כותרת, ואין טקסט שני מונח מעל. אם הניסוח של העיתון עצמו והמספרים של העיתון עצמו חיים ביצירה, הם חיים שם. יום שנה שמוציא אותם ואומר אותם בקול חדש כתב פרופיל חדש. פרופיל חדש, שכתוב בידי הנושא, הוא הדבר שיום השנה נועד לסרב לו.
המפות הציבוריות ליד הגזיר הן הביוגרפיה ועמוד העיתונות. הן מצביעות על מה שכבר פומבי. הן לא מקור לפסקאות שהמפות לא מכילות. השתמש בהן כדי למצוא את הגזיר שוב. גרסה רעננה יותר שנבנית מן המפות היא הדרך שיום שנה נעשה בה פרופיל שני. למה מיועדת הערה של עיתון על ספר הוא סוג אחר של גזיר: הערה שעוזרת לקורא לדעת מהו ספר, לא השקה ולא חיים. השיטה היא בת דוד. להערה יש עבודה. ליום שנה של פרופיל יש עבודה. לערבב את העבודות זו הדרך שספר, עיירה ואדם קורסים לפסקה הרואית אחת. יום השנה הזה הוא הפרופיל. הוא לא דוח ספר, והוא לא שינוי כתובת.
לקרוא מחדש סיקור ישן, ולא להוסיף דבר, היא משמעת עם קו סיום. אני קורא ארבעה דברים, ואני עוצר. מי פרסם את זה. מתי. מה הכותרת טוענת. מה אני מוכן לחזור עליו כששם העיתון עדיין צמוד. כל השאר הוא או בתוך היצירה, שבה מנוי יכול לקרוא את זה, או מחוץ ליצירה, שם אין לזה מקום ביום השנה. זר יכול לפתוח את הכתובת. זר יכול לראות שהיצירה ישנה. זר לא יכול לראות תיקון פרטי, אנקדוטה טובה יותר, או מספר שנזכר משיחה שלא הייתה בעיתון. אם הזר לא יכול לאמת את זה מן הגזיר, אין לזה מקום בקריאה של שנה אחר כך.
השאלה המועילה לכל מי שפעם כתבו עליו, או שעומד לספר מחדש גזיר של מישהו אחר, היא איזו עבודה המשפטים הישנים עדיין עושים. פרופיל הצלחה מלמד קורא לצפות בפער בין כותרת לחיים. הכותרת היא ז'אנר. "Success story" אומר לך שהעיתון בחר צורה לפני שבחר יום שלישי. הצורה כוללת יציאה, חזרה, מקצוע, ומוסר שמתאים למקום שהעיתון מסקר. הצורה הזאת יכולה להיות אמיתית עד כמה שהיא מגיעה ועדיין להיות ברירה. הברירה היא המלאכה של העיתון. המלאכה שלך, שנה אחר כך, אינה לשפר את הברירה. לשפר אותה זו הדרך שאנשים משייפים בה את התאריך. התאריך הוא הדבר היחיד ששומר על הברירה ישרה.
הסכנה של הטיית אישור היא הגרסה הפרטית של אותו ליטוש. אתה זוכר את הסעיף שתואם את האדם שאתה מעדיף להיות, ומאבד את הסעיף שהיה רק הצבע של העיתון. לבנות ולתחזק מוניטין ברשת הוא המקום שבו הליטוש נעשה אסטרטגיה, ואסטרטגיה גרועה מזיכרון. מוניטין שדורש עובדה חדשה בכל יום שנה אינו מוניטין. הוא סדרה. איך להשאיר את הרגליים על הקרקע אחרי הצלחה הוא בן הלוויה המעשי: השבוע אחרי השבח הוא הזמן שבו עבודה רגילה מתחדשת, ולעבודה רגילה לא צריך גזיר חדש כדי להצדיק אותה. מסיבת העיתונאים של Noroeste היא חפץ אחר, משולחן אחר, ביום אחר. היא לא מעדכנת את La Depeche. שני גזירים זה לצד זה הם תיק. תיק אינו מיזוג. אם אתה מחליק אותם לסיפור אחד, כתבת את הטקסט החמישי שארבעת החפצים לא אישרו. אין ארבעה חפצים ביום השנה הזה. יש אחד, והשיטה אותה שיטה כשהתיק עבה יותר.
פרופיל קיים כי כתב ושולחן עשו עבודה בתנאים שאינם מצב הרוח של יום השנה שלך. עיתונאים ללא גבולות שמים את האינטרס הציבורי בשורה אחת בעמוד הבית האנגלי שלהם: להגן על עיתונאים אומר להגן על הזכות שלך למידע. אתר RSF אינו פסק דין על עיתון אזורי אחד, והוא לא ציון שמודבק על סיפור אישי. הוא התזכורת שסיקור הוא מלאכה שעושים אנשים שאפשר ללחוץ עליהם, ושהמלאכה היא הסיבה שלקורא יש חפץ לפתוח שנה אחר כך. אם החפץ מאחורי מנוי, הכבוד הוא לשלוח את הקורא לעיתון, לא להחליף את העיתון בפרפרזה שבמקרה מחמיאה לנושא.
Committee to Protect Journalists מנסח את המשימה שלו במה ש-CPJ עושה. מאז 1981 הוא מגן על זכותם של עיתונאים לדווח חדשות בבטחה ובלי פחד מנקמה. זה רגיסטר גדול יותר מפרופיל אזורי אחד. העיקרון עדיין חל. גזיר הוא דיווח. האדם שנקוב בו אינו הדיווח. יום שנה שכותב מחדש את הגזיר בלבל בין השניים. פתח את אותה כתובת. קרא את אותם משפטים. אל תוסיף דבר.
