Damien Soitout
פרופיל הצלחה הוא שיעור עם תאריך. קח את מה שכל קורא יכול להשתמש בו, והשאר את המספרים של העיתון על הגזיר.
התצלום שרץ עם הפרופיל מ-19 באפריל 2022. הגזיר הוא המסמך. החיים גדולים מהמסגרת.
פרופיל הצלחה נוחת כאילו הוא חיים שאפשר להיכנס לתוכם. הכותרת חמה. התצלום נעים. המשפטים קצרים מספיק כדי לחזור עליהם בארוחה. ראיתי אנשים עושים את זה עם פרופילים של מייסדים ושל מוכרים, וראיתי אותם עושים את זה עם פרופיל שלי. הצרה מתחילה כשהגזיר נעשה תסריט. פרופיל הצלחה הוא שיעור עם תאריך. זה דיווח של עיתון אחד על אדם אחד, שנכתב בידי כתבים נקובים בשם, בבוקר שאפשר להצביע עליו. זה לא דפוס שחייבים לך.
אני כותב את זה ב-25 באפריל 2022. שישה ימים קודם, ב-06:01, La Dépêche du Midi פרסם פרופיל תחת הכותרת על יזם צעיר מז'ר שחזר לאזור. החתימה היא V. C-L עם P.L. התצלום מיוחס ל-DDM, Nedir Debbiche. העמוד מסומן למנויים. הכתובת היא של העיתון עצמו: La success story d'un jeune entrepreneur gersois rentre au pays. תפתח את העמוד הזה אם אתה רוצה את הגזיר. אני מצביע עליו. אני לא מדביק אותו כאן, ואני לא מבקש ממך להתייחס לזיכרון שלי ממנו כתחליף לעמוד.
נושא הפרופיל הוא אני, Damien Soitout. השם שייך לקריאה הזאת כי הגזיר הוא על האדם הזה, וכי קורא שפוגש אותי דרך עיתון ראוי לדעת איזה עיתון ואיזה בוקר. אם אתה רוצה את המסגרת הציבורית הארוכה יותר שאני מחזיק באתר שלי, היא בביוגרפיה. הפרופילים והראיונות שכבר עניתי עליהם מקובצים בעמוד העיתונות. העמודים האלה שלי. הידיעה מ-19 באפריל היא של העיתון.
השיעור השימושי קטן, והוא נוסע. הסיכום של העיתון עצמו אומר שהתיישבתי עם המשפחה שלי באניאן אחרי יותר מעשר שנים ביבשת אמריקה, שם הקמתי כמה חברות. החזרה הזאת היא המסגרת שהכתבים בחרו. אדם יכול להיות מזוהה עם חיים מסחריים מהירים ועדיין להחליט שהקצב צריך להשתנות. ההחלטה היא החלק שאתה יכול להשתמש בו בעיר שמעולם לא ביקרת בה. אתה לא צריך את הרחוב שלי, את הגיל שלי בידיעה, או את הקיצים של אמי במחוז. אתה צריך את ההבחנה בין חיים שמצטלמים יפה לבין שבוע שאתה באמת יכול לחיות.
שיעור שני יושב בצורה של הידיעה. פרופיל הצלחה בורר. הוא שומר את השבוע שאפשר לספר בטור ונותן לימי שלישי האפורים ליפול. הברירה אינה שקר כשלעצמה. היא סיבה להחזיק את העמוד הנבחר בנפרד מהחיים כולם, ולהחזיק את החיים כולם בנפרד משלך. ראיתי עמוד מחמיא חוצה שולחן ישיבה ונעשה, עד אחר הצהריים, מטרה ואישיות. הכתבים עשו את העבודה של לשים תאריך על סיפור. העבודה שלך, אם אתה חוזר על משפט מתוכו, היא להשאיר את התאריך צמוד.
יש שיעור שלישי, והוא על תשומת לב. פרופיל גורם לאדם שבתוכו להיראות גמור. גמור הוא מה שעיתון יכול להדפיס. זה לא מה שמפעיל הוא. ביום שאחרי כתבה אדיבה, ההזמנות, השיחות והעבודות שלא נגמרו הם באותו גודל שהיו ביום שלפני. אם באת לגזיר בשביל הוכחה שהצלחה היא מצב רוח שאפשר להעתיק, תתאכזב בצורה מועילה. מצב הרוח היה בחירת הזווית של העיתון. העבודה כבר הייתה שם.
כתבתי במקום אחר על המלכודת של להתייחס לסיפור מחמיא כאל ראיה. הסכנה של הטיית האישור היא ההרגל לשמור את המשפט שמחמיא לתיאוריה שכבר מוצאת חן בעיניך. פרופיל הצלחה בנוי כדי שיאהבו אותו. זו לא סיבה לזרוק אותו. זו סיבה לקרוא אותו פעמיים, פעם בשביל הסיפור ופעם בשביל מה שהסיפור היה חייב להשאיר בחוץ כדי להיות סיפור.
תשאיר את המספרים של העיתון על הגזיר. הידיעה מ-19 באפריל מדפיסה הערכת שווי של קבוצה וחלק של בעלות. המספרים האלה שייכים לכתבה של אותו בוקר. הם לא מטרה לפירמה שלך, והם לא שורה שאני מוסר לך לחזור עליה בארוחת ערב. מספר בפרופיל יש לו עבודה בתוך הפרופיל. הוא גורם לחיים מסחריים להיראות מדידים. מדיד אינו אותו דבר כמו ניתן להעברה. אם אתה מאמץ את המספר, הפסקת לקרוא והתחלת לקנות חיים.
תשאיר שם גם את המשפטים המקומיים. ציטוט על כפר מסוים, פרט על מי פגש את מי בבית ספר מסוים, רשימת ערים שנחצו בסדר מסוים: המשפטים האלה מסבירים את האדם שהכתבים ישבו איתו. הם לא מסבירים אותך. אני אוהב עמוד עשוי היטב. לאהוב אותו אינו אותו דבר כמו לעבור לגור בתוכו. כשקורא במדינה אחרת שואל אותי מה להעתיק, אני מצביע על ההחלטה לשנות קצב, ומשאיר את שמות הרחובות במקום שהעיתון שם אותם.
אותו כלל חל עליי כשאני מדבר על הידיעה. אני יכול לומר מה שהפתיח של העיתון אומר, כי זו המסגרת, והמסגרת היא הנושא. אני לא מרים את הערכת השווי ונושא אותה למשפט מאוחר יותר כאילו ביקרתי אותה בשבילך השבוע. אם אתה צריך את המספר, אתה צריך את הגזיר, ואתה צריך את השיפוט להתייחס אליו כמספר של העיתון בתאריך של העיתון. הוועדה להגנת עיתונאים בילתה עשרות שנים בהגנה על זכותם של כתבים לפרסם. ההגנה הזאת חשובה כאן בצורה פשוטה. פרופיל הוא עבודה של מישהו. לפרק אותו לחלקים, להוריד את החתימה, ולספר מחדש את החיים כעצה אינו קריאה.
עיתונאים ללא גבולות שמים את אותו הימור בשורה אחת: הגנה על עיתונאים מגנה על הזכות למידע. המידע כולל את הגבול של המידע. קיר מנויים, חתימה, קרדיט לתצלום ושעת שעון הם חלק מהחפץ. זיכרון של כותרת הוא חפץ אחר. אם לא פתחת את העמוד, תגיד זאת. אני מעדיף שתגיע לשיעור בידיים ריקות מאשר שתגיע עם מספר שאין לך מקור לו.
להיות האדם בתצלום לא נותן לך זכות טובה יותר לנפח את הידיעה. זה נותן לך חובה להיות משעמם לגביה. חברים יחזרו על המשפט האדיב ביותר. זר יחזור על המספר הגדול ביותר. שניהם משתמשים בגזיר כמראה. אתה יכול להודות להם ועדיין לסרב למראה. היה עליי לעשות את זה בשבוע מאז 19 באפריל. התודה אמיתית. הסירוב גם הוא אמיתי. כתבה אדיבה אינה מערכת חדשה של חובות, והיא אינה רשות לספר חיים גדולים יותר מאלה שהיו לך ב-18.
רגליים על הקרקע, אחרי הצלחה ציבורית, הן תרגול ולא מצב רוח. פרשתי את התרגול הזה באיך לשמור את הרגליים על הקרקע אחרי שהצלחת. התרגול זהה בין שההצלחה היא חוזה, ספר, או טור בעיתון אזורי. אתה חוזר לעבודה שהייתה קיימת לפני הטור. אתה לא נותן לטור להעסיק אותך כדמות. האם אתה רואה בעצמך אדם מצליח היא השאלה שאנשים שואלים כשזה עתה קראו כותרת. תענה עליה מהשבוע, לא מהכותרת.
ראיון ישן יותר, אדון ההצלחה שלי, ל-Diario Imagen, כבר יושב בפומבי. תקרא אותו באותה דרך. זו שיחה עם תאריך. הגזיר הוא מסמך. קח את השיעור. תשאיר את המספרים במקום שהעיתון שם אותם.
