מה לעשות כשהתשומת לב דועכת

כשהתשומת לב דועכת, השבוע הבא הוא המבחן. אזכור ציבורי אינו חיים חדשים. תחזור לעבודה הרגילה.

החלון הוא הרגע הציבורי. השולחן מאחוריו הוא השבוע שנשאר.

כשהתשומת לב דועכת, לשבוע יש אותו גודל

תשומת לב ציבורית דועכת בתוך שבוע. ראיתי את זה קורה לאנשים אחרים, וזה עתה ראיתי את זה קורה לגזיר עליי. ב-19 באפריל 2022 La Dépêche פרסם פרופיל. חברים שלחו אותו. כמה זרים חזרו על משפט מתוכו. אחר כך השבוע זז, כמו ששבועות זזים, והטלפון חזר לשיחות שכבר עמד לקיים. המבחן אינו הבוקר שבו הידיעה מופיעה. המבחן הוא יום שלישי אחרי שהאזכורים נעצרים.

אני כותב את זה ב-16 במאי 2022. הגזיר עדיין אותו חפץ. הוא עדיין בכתובת של העיתון, הפרופיל מ-19 באפריל, עם אותה חתימה ואותו תאריך. שום דבר בחיים שלי לא גדל כי הכתבה הייתה קיימת. לחיים יש אותו גודל כמו ליום שלישי. המשפט הזה הוא כל התיקון שאני רוצה להציע לכל מי שכתבו עליו, שראיינו אותו, או ששיבחו אותו בחדר שהתרוקן אחר כך.

אזכור מרגיש כמו דלת כי אנשים אחרים מתייחסים אליו ככה. הם שואלים מה משתנה עכשיו. התשובה הישרה היא בדרך כלל: שום דבר שהאזכור עצמו יכול לשנות. חוזים שהיו בדרך היו בדרך. עבודה שאיחרה עדיין מאחרת. האנשים שאוהבים אותך לא גילו אותך בכותרת. אם אתה מתייחס לאזכור כאל חיים חדשים, תבלה את החודש הבא בהצגה של עצמך לאדם שכבר היית, והעבודה הרגילה תחכה בערימה שלא אכפת לה מהכותרת.

אל תקדם את הגזיר לאישיות

הדבר הראשון לעשות, כשהתשומת לב דועכת, הוא להפסיק לקרוא את עצמך מחדש. אני אומר את זה כגבר שקרא מחדש פסקה אדיבה יותר מפעם אחת והרגיש את ההרמה הקטנה שהיא נותנת. ההרמה אנושית. היא גם תזונה דלה. שלוש קריאות הן סקרנות. שלושים קריאות הן ניסיון לחיות בתוך משפט שמישהו אחר כתב תחת דדליין. תשים את הגזיר במקום שהגזירים הולכים אליו. אתה יכול למצוא אותו אם עובדה צריכה בדיקה. אתה לא צריך אותו ליד הקומקום.

לפני כמה שבועות פרשתי מה לקחת מעמוד מהסוג הזה ומה להשאיר עליו, ב"מה לקחת מפרופיל הצלחה, ומה להשאיר". הגרסה הקצרה, לשבוע הזה, היא שהפרופיל הוא דוגמה, לא קידום. כל מי שכתבו עליו יכול להשתמש בדוגמה. אתה מודה לכתב בכך שאינך הופך את הידיעה לתחפושת. אתה מודה לאנשים ששלחו אותה בכך שאתה עונה להם פעם אחת, בקול רגיל, ואז מדבר על משהו שבאמת קורה.

ביטחון והגזיר מתבלבלים כאן. הידיעה יכולה לגרום לך להרגיש נראה. להיות נראה נעים. זה לא אותו דבר כמו הביטחון שנותן לך לעשות את המשימה הקשה הבאה כשאף אחד לא מצטט אותך. הפרדתי בין השניים באיך לבנות ביטחון עצמי והערכה עצמית, והפרדתי בין ביטחון לבין מופע של ביטחון בההבדל בין בטוח בעצמך לאגוצנטרי. שבוע אגוצנטרי מתייחס לשתיקה כעל העלבה. שבוע בטוח מתייחס לשתיקה כאל יום שלישי. תבחר ביום שלישי.

הכרת תודה אינה לוח שנה חדש

תשמח שהידיעה הייתה הוגנת, אם היא הייתה הוגנת. תשמח שמערכת עיתון בילתה בוקר על חיים שאינם חיים של ידוען. הכרת תודה היא רגש נקי, וכתבתי על שמירה עליה בהיה אסיר תודה. הכרת תודה נעשית בעיה רק כשהיא מעסיקה אותך. אתה מתחיל לדבר בשמות התואר של העיתון. אתה דוחה שיחה קשה כי אתה "בעונה אחרת עכשיו". אתה אומר לעצמך שהמשימות הרגילות נמוכות מהאדם בתצלום. הן לא. הן האדם.

שירות הבריאות הלאומי, בעמוד שלו של דרכים להפחית לחץ, שם שורה מועילה מתחת לכל זה. לקחת שליטה על מה שאתה יכול הוא חלק מאיך הלחץ משתחרר. אתה לא יכול לשלוט במי משתף קישור. אתה יכול לשלוט אם הקישור מחליף את הרשימה שלך. אותו עמוד אומר שעבודה חכמה יותר אומרת לעשות את המשימות שעושות הבדל ולקבל שלא תעשה הכל. שבוע ציבורי מפתה אותך לעשות הכל חדש: לענות, להסביר, להצטלם, לתכנן הרצאה, להיעשות זמין לזרים. רוב זה אינו העבודה. העבודה כבר נקראה בשם לפני שהעיתון התקשר.

מזל נגרר לנקודה הזאת, בדרך כלל בידי מי שרוצה שהסיפור יהיה קסם. הגזיר לא היה מזל, והדעיכה אינה מזל רע. לכתב הייתה סיבה, עמוד ודדליין. לקוראים היה בוקר. אחר כך היה להם בוקר אחר. טענתי בלמה למזל אין קשר להצלחה שתוצאה שאפשר לחזור עליה באה מתרגול, לא ממכת מזל. תשומת לב אפילו פחות אמינה מתוצאה. היא הזמן הפנוי של אנשים אחרים. אתה לא בונה שבוע על הזמן הפנוי של אנשים אחרים.

הרשימה הרגילה היא התרופה

הנה מה שאני באמת עושה כשרגע ציבורי מתקרר. אני כותב את חמש המשימות הבאות שהיו חמש המשימות הבאות אילו הכתבה מעולם לא רצה. לא זהות חדשה. לא סיבוב הופעות. חמש משימות: שיחה שאני חייב, עמוד שאמרתי שאסיים, תשלום שאמרתי שאבדוק, אדם שאמרתי שאענה לו, הליכה שמונעת מאחר הצהריים להפוך לעוד מסך. אם משימה קיימת רק בגלל הכתבה, היא הולכת תחת כותרת נפרדת, והיא צריכה להצדיק את עצמה. רובן לא מצדיקות.

אחר כך אני מסתכל על השינה ועל הטון שאני משתמש בו עם האנשים שהיו שם לפני הידיעה. אזכור יכול לעשות אותך קצר איתם, כי הם לא מוחאים כפיים לפי לוח הזמנים שהכתבה הציעה. הם חיים איתך. MedlinePlus מתאר לחץ כגוף שמתכונן לפעול, מועיל בטלטלה קצרה ומזיק כשהוא לא נכבה. העמוד הוא לחץ. שבוע של הודעות הוא טלטלה קצרה. לחיות כאילו הטלטלה היא האקלים החדש הוא הדרך לקבל את הגרסה הארוכה: שינה גרועה, מזג קצר, לוח שנה מלא מופעים. תכבה את הטלטלה בכוונה.

רגליים על הקרקע הן אותו תרגול אחרי עיתון כמו אחרי חוזה. אני חוזר אל איך לשמור את הרגליים על הקרקע אחרי שהצלחת כי ההצלחה שאנשים שמים לב אליה היא לעתים רחוקות ההצלחה שצריך לשמור. השמירה היא מפני הסיפור. אתה נשאר בהישג של העבודה. אתה נשאר רגיל במטבח. אתה נותן לתצלום להיות תצלום.

ארגון הבריאות העולמי מתאר בריאות נפש כמצב שמאפשר לאדם להתמודד עם לחצי החיים, לעבוד ולתרום. התיאור הזה נמצא בדף העובדות על בריאות הנפש שלו. התמודדות אינה סיסמה לאחרי המחיאות. זו היכולת לפגוש יום שלישי רגיל בלי צורך שיום שלישי יהיה עם עדים. אם מצב הרוח הטוב שלך תלוי בכך שיהיו לו עדים, הדעיכה תרגיש כמו אובדן. זה לא אובדן. זו חזרה של פרופורציה.

מה לומר לעצמך ביום שני שקט

תגיד את זה, ואז תעשה את הרשימה. האזכור היה אמיתי. האנשים שקראו אותו היו אמיתיים. החיים לא שינו גודל. כל מי שכתבו עליו יכול להשתמש במשפט הזה, בין שהידיעה הייתה פרופיל מקומי, הערת מקצוע, או דקה בתוכנית. אתה לא חייב לידיעה אישיות חדשה. אתה חייב לשבוע את העבודה שכבר הייתה בתוכו.

ליום שני שקט יש צורה, ועוזר לקרוא לה בשם כדי לא למלא אותו במופע שנשאר. אתה מכין את הקפה שאתה תמיד מכין. אתה עונה לאדם שחיכה לפני שהעיתון התקשר. השולחן עדיין שם. לשבוע יש אותו גודל.

מאמרים קשורים: עבודה גמורה יכולה לחכות שנים, מה לקחת מפרופיל הצלחה, ומה להשאיר, תרגול אחד מנצח מופע של ינואר.