Damien Soitout
קרבה אינה מבטלת סטנדרט. חבר, מייסד שותף או בן זוג עדיין צריך לעמוד באותו קו כמו כולם.
קרבה היא העמוד המשותף. לחתימה עדיין יש סטנדרט.
קרבה אינה מוחקת סטנדרט. לאדם הקרוב ביותר לעבודה עדיין יש גבול, והגבול שם כי לעבודה יש צורה, לא כי אתה מרגיש רחוק ממנו. ראיתי מפעילים טובים הורסים סטנדרט בשם הנאמנות. המשפט תמיד נשמע סביר באותו רגע. עברנו יותר מדי. היא כבר יודעת. הוא היה עושה את זה בשבילי. הלקוח יבין כי אנחנו קרובים. אחר כך העבודה נעשית גרועה יותר, ומבקשים מהקרבה להסתיר את ההחמרה. נאמנות שמסתירה החטאה אינה נאמנות. זה עיכוב, ולעיכוב יש מחיר שנוחת על מישהו שלא היה בתוך החברות.
גבול הוא קו שאתה יכול לתאר לפני שמישהו חצה אותו. מסירה עד תאריך. מספר שלא תמציא בישיבה. טון שלא תשתמש בו עם לקוח. שעה שתשמור. הקו משעמם, ולכן אנשים מדלגים עליו עם האדם שהם אוהבים או מחבבים יותר מכל. קווים משעממים מרגישים כמו עלבון כשהקשר חם. הם ההפך. קשר חם יכול לשרוד קו משעמם. הרבה יותר קשה לו לשרוד את הטינה שמגיעה אחרי שקו שלא נאמר נחצה שלוש פעמים ולבסוף מתפוצץ.
"איך מוצר מקומי חוצה גבול" הוא קטע העסקים שמתחת לזה, והוא גם האח. מוצר חוצה דרך שערים. השער לא נפתח כי האדם שנושא את המוצר הוא החבר שלך. למכס לא אכפת שהכרתם מאז החברה הראשונה. בתוך פירמה אותה פיזיקה עומדת, עם ריהוט עדין יותר. השער הוא הסטנדרט. האדם הקרוב אליך ביותר עדיין צריך לעבור אותו. אם אתה מנופף לו לעבור, לימדת את כל החדר שהשער הוא קישוט. שערים לקישוט הם הדרך שבה פירמה נעשית מצב רוח.
חברות בעבודה היא רגילה ולעיתים טובה. אנשים שסומכים זה על זה חולקים מידע מהר יותר, אומרים את האמת מוקדם יותר, ונשארים בבניין אחר צהריים רע. אופן הכישלון מסוים. החבר מתחיל לשמוע כל תיקון כשינוי בחברות. או שאתה מתחיל לעכב את התיקון כי אתה רוצה את החברות יותר ממה שאתה רוצה את העבודה. שתי הגרסאות נגמרות באותו מקום: הפתעה, שנמסרת מאוחר מדי, בשפה גרועה יותר מסירוב שנאמר בזמן. ל-Harvard Business Review יש טיפול מעשי במקרה הסמוך, כשהחבר היה עמית ועכשיו אתה מנהל אותו: איך לנהל את מי שהיה עמית שלך. המצב נפוץ. הסטנדרט לא נעשה רשות כי ההיסטוריה נפוצה.
"מחברים בעבודה אל להיות הבוס" הוא הקטע באתר הזה לפנייה הזאת. קרא אותו כשהתואר השתנה וההרגשה לא. "להימנע מאנשי הן" הוא החצי השני. חבר שמסכים בלבד אינו עושה לך את טובת החברות. חבר שרק מתנגד, בלי נכונות לשאת את ההחלטה אחרי שהתקבלה, גם הוא לא. "שמור על אי ההסכמה, ושמור על הגבול", מסוף אוגוסט, הוא הכלל שאני מיישם היום מטווח קרוב יותר. שמור את האדם שיגיד לך את האמת. אמור, באותה נשימה, איפה הגבול יושב. קרבה בלי המשפט הזה היא רק ויכוח ארוך יותר.
מייסד שותף הוא מקרה קשה יותר של אותה עובדה, כי ההיסטוריה היא החברה. בניתם את הבלגן המוקדם יחד. אתה זוכר מי ישן איפה, מי לקח את השיחה הכועסת הראשונה, מי נשאר. הזיכרון הזה אמיתי, והוא אינו פטור. מייסד שותף שהחטיא סטנדרט עדיין החטיא אותו. התיקון הוא אותו תיקון שהיית מציע לעמית ששכרת בשנה שעברה: תיאור ברור של ההחטאה, תיאור ברור של הסטנדרט, ובדיקה הבאה שעוסקת בעבודה. היסטוריה משותפת יכולה לשנות את הסבלנות שלך. היא לא צריכה לשנות את ההגדרה של גמור. אם "גמור" אומר משהו רך יותר לאדם שהתחיל איתך את הפירמה, האנשים שהצטרפו אחר כך ילמדו את ההגדרה האמיתית בתוך חודש, והם או יחקו את הרכות או יעזבו.
המקרה הקרוב ביותר שיש לי הוא זה שכבר שמתי במשפט משלו. "ולריה אקאטובה היא אשתי. היא הייתה מנהלת את Foundation בכל מקרה." המשפט שחשוב להיום הוא החצי השני. היא הייתה מנהלת את העבודה בכל מקרה. לעבודה, אם כך, יש סטנדרט שלא בא מהבית ושהבית אינו יכול להשעות. הכיסאות שלה יושבים בקטע ההוא ובקטעי מאי שאיישו אותם. קרבה אליי אינה הדרך שבה הכיסאות מקבלים הנחה, והיא אינה הדרך שבה המושב שלי מקבל הנחה ממנה.
אם אתה עובד עם בן זוג או בת זוג, כתוב את הסטנדרט במקום ששניכם יכולים לראות אותו ביום שלישי רגיל, לא באמצע מריבה. מי מכריע איזה סוג של שאלה. מה "גמור" אומר לגבי תוצר שמישהו מכם נוגע בו. מה לא תאמרו על העבודה מול אנשים אחרים. מה לא תייבאו מהבית אל הישיבה, ומה לא תייבאו מהישיבה אל הבית. זוגות שמדלגים על זה כי הם "פשוט יודעים" מגלים, בפומבי, שהם ידעו דברים שונים. מה שהיה ידוע היה החיבה. הסטנדרט מעולם לא נכתב. חיבה אינה מפרט.
ACAS, הגוף הבריטי שמתווה הליך הוגן בעבודה, מפרסם קוד נוהג בנושא הליכים משמעתיים והליכי תלונה. הרעיון שאני לוקח מהקוד הזה צר ובוגר. סטנדרט הוא דבר שאתה יכול להסביר, ליישם בעקביות, ולתת לאדם השני לענות. העקביות היא החלק שהקרבה שונאת, כי עקביות מרגישה קרה כשרצית חריג. חריג שאינך יכול להסביר לאדם הבא אינו חסד. זה כלל פרטי. כללים פרטיים הם הדרך שבה האדם הקרוב אליך ביותר נעשה קטגוריה מיוחדת, ובה כולם נעשים קהל.
שים את הגבול על משהו קטן מספיק כדי לתרגל. הישיבה מתחילה בשעה שבה היא נקראה. את המסמך שהולך ללקוח קרא האדם שהשם שלו עליו. מספר שאינו ברשומה אינו נאמר כאילו הוא שם. מחלוקת מתקיימת בחדר, לא משוחזרת אחר כך כמצב רוח. "סיבות ותוצאות של איחור" היא הדלת הקטנה אל זה. איחור נראה שולי עד שהאדם שמאחר הוא האדם שהכי פחות בא לך לתקן. אז האיחור נעשה מבחן אם קיים סטנדרט כלשהו. תקן את האיחור. עשה את זה פעם אחת, ברוגע, בפעם הראשונה, ולא תצטרך לבנות תיק על אופי שישה חודשים אחר כך.
"השקע ברווחת העובדים" אינו ההפך מגבול. גבול שמתעלם מעייפות, ממחלה, או מחיים שנעשו כבדים מדי הוא רק אכזריות עם לוח שנה. רווחה היא הדרך שבה אתה מציב סטנדרט שאדם יכול לעמוד בו: מספיק התאוששות, מספיק בהירות, מספיק כבוד כדי שהאדם יוכל לשמוע את התיקון. העבודה של ארגון העבודה הבינלאומי על קידום תעסוקה מתייחסת למשרה כאל עובדה חברתית אמיתית, עם חובות שרצות לשני הכיוונים. פירמה חייבת לאנשים עבודה שאינה מלכודת. אנשים חייבים לעבודה את הסטנדרט שהסכימו לשאת. קרבה יושבת בתוך החובות האלה. היא אינה מחליפה אותן. אם החבר שלך מותש, שנה את העומס. אל תעמיד פנים שהסטנדרט שהוחמץ הושג.
ההוכחה היא הישיבה הבאה, לא נאום על תרבות. הסתכל מה קורה כשהאדם הקרוב ביותר הוא זה שלא מוכן. אם החדר מסתדר מחדש כדי לחסוך ממנו, ואדם חדש יותר היה נעצר, יש לך תשובה. הגבול כבר בוטל. אתה יכול להחזיר אותו. אתה אומר, בישיבה, את אותו משפט שהיית אומר לכל אחד אחר: זה לא מוכן, והנה הפער. ואז אתה עוצר. בלי הרצאה על נאמנות. בלי בדיחה שעושה את הפער חמוד. בלי התנצלות פרטית שמבטלת את המשפט בדרך אל הדלת. המשפט היה הכבוד. לבטל אותו הוא העלבון, מכוון אל כל מי שאינו קרוב מספיק כדי שיחסכו ממנו.
הזמן לומר את הגבול הוא כששום דבר לא בוער. קו כתוב, שיחה קצרה, הרגל ששניכם ראיתם את עצמכם שומרים. "אנחנו לא שולחים את מה שלא קראנו." "אנחנו לא ממציאים מספר מול לקוח." "אנחנו מתחילים בזמן, כולל אותנו." בחר קווים שתואמים את אופני הכישלון האמיתיים של העבודה שלך, לא קווים שאתה מעריץ בפירמה של מישהו אחר. אחר כך שמור עליהם בשבוע שבו לשמור עליהם לא נוח ואף אחד לא מסתכל. סטנדרט שאתה אוכף רק מול קהל הוא הופעה. האדם הקרוב אליך ביותר יכול לראות את ההבדל, כי הוא רואה אותך בימים הרגילים.
אם אתה האדם הקרוב ביותר לכוח של מישהו אחר, החובה רצה גם אליך. אל תבקש את הפטור שהיית כועס עליו אצל עמית. אל תוציא את החברות כקופון. הבא את העבודה אל הסטנדרט, ותן לחיבה להיות חיבה. הפירמות שמחזיקות מעמד אינן אלה שבהן כולם רחוקים. הן אלה שבהן גם לקרבה וגם לסטנדרט נאמרה האמת. לאדם הקרוב אליך ביותר עדיין יש גבול. תן לו שם בזמן שאתה עדיין מחבב את האדם הזה. אחר כך שמור עליו, במיוחד אז.
