איך לשאת את החדשות ממרחק, חודש אחר כך

חדשות ממרחק הן עדיין העבודה שלך חודש אחר כך. המרחק לא עושה אותך עד, וחודש לא סוגר את האירוע.

העיר רחוקה. החדשות מרחוק עוד יותר עדיין בחדר.

חודש לא סגר את זה

מרחק לא סוגר אירוע חדשות, והוא משנה את העבודה של הקורא. ב-7 בנובמבר 2023 עבר חודש מאז 7 באוקטובר. ההתקפות לא נעשו עובדה קטנה יותר מפני שהפיד שלך מצא תמונות אחרות. הן נעשו עובדה שאתה צריך לשאת, ולא עובדה שנושאת אותך. בימים הראשונים החדשות מגיעות כמכה. חודש אחר כך הן מגיעות כבחירה, כי ההרגל מוכן לתייק אותן. שני האנשים בתמונה מעל עיר, אחד עם ספר ואחד עם טלפון. שני המרחקים אמיתיים: העיר מחוץ לזכוכית, והאירוע שהוא רחוק יותר מן העיר. איך לשאת את החדשות ממרחק, חודש אחר כך, הוא המיומנות להישאר מדויק לגבי שניהם.

דין וחשבון האומות המאוחדות מן היום עצמו הוא עדיין הרשומה שאני מצביע עליה, בכירי האו"ם מגנים את ההתקפות. הוא מתוארך ל-7 באוקטובר 2023. הוא מדווח על גינוי המזכיר הכללי את ההתקפה של חמאס, על הריגתם ופציעתם של אזרחים, על אנשים שנחטפו מבתיהם, על רקטות שנורו, ועל הדרישה שאזרחים יוגנו ושהחטופים ישוחררו. חודש של כותרות מאוחרות יותר לא עורך את העמוד הזה. לא הייתי שם באותו יום, ולא נעשיתי עד מקריאה במשך שלושים יום. העבודה של הקורא אינה לגדל קרבה מזויפת. היא לזכור את הרשומה בלי ללבוש אותה כאישיות.

מה המרחק משנה

בשבוע הראשון ההלם עושה חלק גדול מן העבודה. אתה לא מחליט שאכפת לך. האכפתיות מגיעה כהפרעה בשינה, במזג, ברצון להמשיך לבדוק. אבל, וההחלטה להמשיך לבנות, היו הזיווג הנכון אז: אל תעצור את העבודה הרגילה כתיאטרון, ואל תהפוך את המתים לתוכנית. חודש אחר כך ההלם דעך אצל אנשים רבים שמעולם לא היו בסכנה, והדעיכה אינה חוכמה. זו נוירולוגיה וחיים עמוסים. חוכמה היא מה שאתה עושה אחרי הדעיכה. אתה יכול להבחין שאתה נרתע פחות ועדיין לסרב לדבר כאילו האירוע נחתם מפני שהרתיעה שלך נחתמה. מלחמות והאבל שלהן לא נגמרים על מערכת העצבים של קורא. החדשות נמשכות לאנשים שבתוכן. השקט שלך אינו הלוח שלהם.

המרחק גם אוסר טעות שנייה, והטעות השנייה מחמירה עם הזמן. הטעות היא קרבה משוחקת. חודש של קריאה יכול להרגיש כמו ידע. זו לא נוכחות. אתה לא מכיר את הרחוב. אתה לא מכיר את החדר. לא מגיע לך לומר "אנחנו" בדרך ששמה אותך בתוך משפחה שאיבדה מישהו. Cruse, על הבנת אבל, ברור: האבל תלוי במי שמתאבלים עליו, בנסיבות, ובמבט של האבל עצמו, ואין דרך אחת נכונה לעבור אותו. המבט כולל את היותך רחוק. אבל רחוק מותר. הוא שקט יותר, קל יותר להסחה, וקל יותר לזיוף. אבל מזויף מדבר יותר משהוא עוזר. הוא צריך קהל. תשומת לב אמיתית ממרחק יכולה להיות שקטה, מסוימת ומועילה: אתה זוכר את העובדה, אתה לא ממציא פרט, אתה לא דורש מהחברים שלך להציג דעה, ואתה שומר על החובות שלך.

שליליות מתפשטת, וחודש של תמונות לא מסוננות הוא מכונה להפיץ אותה בלי להוסיף הבנה. לעצור ספירלה של מחשבה אפלה אינו אותו דבר כמו לעצור את החדשות. הספירלה היא הלולאה שבה אתה חוזר על מה שאינך יכול לשנות, מאבד שינה, וקורא לאובדן תרומה. שירות הבריאות הלאומי, בהערות שלו על דחק, כולל שני קווים ששייכים לקורא רחוק. קח שליטה על מה שאתה יכול. קבל את מה שאינך יכול לשנות. אתה לא יכול לשנות את האירוע בעוד שעה של תמונות. אתה יכול לשנות את השעה: הליכה, ארוחה, פיסת עבודה, תרומה שהחלטת עם תקרה, שיחה שלא דורשת מנצח. לקבל את מה שאינך יכול לשנות אינו אישור. זה סירוב להעמיד פנים שהחרדה שלך היא מנוף.

חודש אחר כך, העבודה היא תחזוקה

תחזוקה פחות דרמטית מהלם, ולכן אנשים מפילים אותה. לעבודה, חודש אחר כך, יש ארבעה חלקים. ראשון, שמור מקור שאתה יכול לתת לו שם. הטקסט של האומות המאוחדות הוא אחד. עיתון שאתה סומך עליו הוא אחר אם אתה קורא אותו כעיתון ולא כמצב רוח. שני, הפסק להוסיף פרט גרפי שאתה לא מחזיק. חודש של חזרה לא עשה אותך עד ראייה. הוא עשה אותך אדם שראה הרבה מסכים. שלישי, אל תבנה תוכנית פוליטית מן המרחק. איך פירמות מסתגלות כשסדר הדברים זז היא שאלת עסק לפירמות שחייבות לפעול. זה לא אישור להפוך בית לסיעה. רביעי, אל תפיל את האירוע כי חודש מרגיש כמו זמן ארוך באינטרנט. חודש הוא זמן קצר באבל. הנקודה של Cruse על נסיבות שונות צריכה לעשות אותך אטי יותר להכריז שפרק נסגר.

להישאר יציב במצב רע וחוסן הם מיומנויות תחזוקה, לא חיוכים. יציב, חודש אחר כך, נראה כך. אתה יכול לומר מה קרה ב-7 באוקטובר בלי רטט ובלי משיכת כתף. אתה יכול לשבת עם מישהו שזה נוגע בו יותר ממה שזה נוגע בך, בגלל משפחה, אמונה, או היסטוריה, ואתה יכול לתת לפחד שלו להיות גדול משלך בלי להתחרות. אתה יכול לעשות את העבודה של יום שני. העבודה שנמשכת בזמן שהחדשות לא נמשכות היא גרסת המפעיל של אותה תחזוקה. חנות, שיעור, מרפאה, מטבח: הם לא נעשים רציניים בסגירה עד שהכותרות מסכימות. הם נעשים רציניים בכך שהם נשארים מוכשרים בזמן שהכותרות לא מסכימות.

המכון הלאומי לבריאות הנפש מתאר דחק כתגובה לסיבה חיצונית, והוא מונה אירועים טראומטיים בין הסיבות האלה. חודש אחר כך, אם התגובה נעשתה כל היום שלך, אם אתה נמנע מחיים רגילים, אם השינה לא חזרה, הסיבה החיצונית התחילה סיבה פנימית. זה הזמן לדבר עם אדם שהעבודה שלו היא בריאות הנפש, לא לצרוך סרטון קיצוני יותר. העמוד של NIMH על התמודדות עם אירועים טראומטיים הוא מקום להתחיל את השיחה הזאת במערכת האמריקאית, וסכנה מיידית עדיין שייכת לשירותי החירום, ובארצות הברית, ל-988. לשאת את החדשות לא אומר לשאת אותן לבד בחדר חשוך. הדין וחשבון של ארגון הבריאות העולמי על דיכאון אומר שאבל ולחצים חמורים אחרים מעלים את הסיכון, ושקשר, תנועה וטיפול הם חלק מן התשובה. קשר, חודש אחר כך, הוא שיחת טלפון למישהו שאתה באמת מכיר. זה לא עוד ויכוח ציבורי עם זר שגם הוא רחוק.

איך לא להשתמש באנשים שהיו שם

קורא רחוק משתמש בקורבנות רע בכמה דרכים מוכרות. כהוכחה לדעה שהקורא כבר החזיק. כסיבה להיות אכזרי לשכן שלא היה לו קשר להתקפה. כתוכן. כמבחן אם חברים אומרים את המשפט שאתה מעדיף. כל אחד מן השימושים האלה קרוב יותר לצריכה מאשר לאבל. אבל, גם ממרחק, עושה אותך שקט יותר לגבי הכאב של אנשים אחרים וקפדן יותר לגבי ההתנהגות שלך. איך פירמות מסתגלות כשהעולם מסתדר מחדש חשוב לכל מי שמעסיק אנשים או קונה מחוץ לארץ. הסתגלות היא לוגיסטיקה, בטיחות, ויושר עם לקוחות. זו לא דגל בחלון שמתאבל במקומם. אנשים קונים תחושה כשהחדשות רועשות, והתחושה שאסור למכור להם היא קרבה לטבח.

אם אתה נותן, חודש אחר כך, תן בדרך שאתה יכול להסביר. ארגון בעל שם, מטרה שקראת בעמוד שלהם, סכום שבחרת לפני שפתחת את היישום. הרגש של הגלילה הוא גזבר גרוע. התקרה היא מה שמונע ממתנה להיות הצגה. אם אינך נותן, אל תמציא נאום על למה תשומת הלב שלך היא תחליף. תשומת לב בלי עובדה היא סחיפה. עובדה בלי שום תוצאה בהתנהגות שלך גם היא דקה, אבל התוצאה יכולה להיות קטנה כמו איך שאתה מדבר אל האדם שלידך על האדן. הספר והטלפון בתמונה יכולים לדור יחד. הספר הוא העבודה והמנוחה של דעת. הטלפון הוא החדשות. אין לבקש מאף אחד מהם לעשות את העבודה של השני במשך חודש שלם.

שא אותן במרחק הנכון

חדשות ממרחק, חודש אחר כך, הן משקל שאתה מניח בחדר הנכון. החדר אינו מרכז הסיפור. החדר הוא המקום שבו אתה חי. אתה שומר את התאריך, 7 באוקטובר, צמוד לרשומה ולא למיתוס ששיפרת. אתה שומר את ההבדל בין עד לקורא. אתה שומר את העבודה הרגילה, את החסד הרגיל, ואת הגבול הרגיל על מה שתאמר. אתה נותן לאירוע להישאר פתוח, כי חודש לא סגר אותו, ואתה נותן ליום שלך להישאר יום, כי לקרוס את היום שלך לתוך האירוע לא עוזר לאיש שהיה שם.

זו העבודה של הקורא אחרי שההלם הראשון עבר. היא פחות ניתנת לשיתוף מסיסמה. היא ישרה יותר. העיר מחוץ לזכוכית נשארת רחוקה. החדשות מרחוק עוד יותר נשארות חדשות. אתה נושא אותן בלי להעמיד פנים שהבאת אותן הביתה בידיים, ובלי להניח אותן רק כי הידיים התעייפו.

מאמרים קשורים: לפתוח ביום שני שאחרי הצבעה לאומית, אבל, וההחלטה להמשיך לבנות, שבוע של מוצר מקומי עדיין החדשות.