הסטנדרטים שאתה שומר כשאף אחד לא מסתכל

סטנדרטים כשאף אחד לא מסתכל הם אלה שנחשבים. כלל שצריך קהל הוא עדיין מופע.

החדר ריק. הסטנדרט הוא מה שאתה עושה בו כשהחלון הוא העד היחיד.

סטנדרט שצריך קהל עוד אינו סטנדרט

השבוע הראשון של שנה רועש בעדים. אנשים מכריזים מה הם יהיו. אחר כך העדים חוזרים לחיים שלהם, וההכרזה צריכה לשרוד יום שלישי שבו אף אחד לא שואל. אני כותב ב-2 בינואר 2023. סטנדרט שצריך קהל עוד אינו סטנדרט. הוא מופע עם תחפושת טובה. הסטנדרטים כשאף אחד לא מסתכל הם אלה שנחשבים, כי הם באמת שלך.

כתבתי את הגרסה הרועשת יותר של הדרישה הזאת בהעלה את הסטנדרטים שלך. הקטע ההוא עוסק בהחלטה להפסיק להתמקח עם עצמך בפומבי. היום הוא החצי השקט. בחדר שבתצלום יש אדם אחד. אין לוח תוצאות על הקיר. מה שיקרה בשעה הבאה לא ייגזר, לא יקבל לייק ולא יזכה לשבח. אם הכלל שלך מתאדה בשעה הזאת, לא היה לך כלל. היה לך תפקיד שאתה משחק כשהדלת אולי תיפתח.

השעה שלא נראית קיימת במטבח, במונית, במשמרת לילה, ליד שולחן בבית, בחנות לפני שהיא נפתחת. המבחן אותו דבר בכל מקום שהשעה נמצאת. מה אתה עושה עם העבודה, המילה והאדם, כששמירה על הסטנדרט לא תדווח?

קרא בשם לאלה שאתה כבר שומר

התחל בסטנדרטים שאתה כבר שומר, לא בפנטזיה של אישיות חדשה. לרוב האנשים יש שניים או שלושה ששורדים חדר ריק, והם מוכרים אותם בזול כי אף אחד לא מוחא כפיים. אתה עונה להודעה שיכולת להתעלם ממנה, כי אמרת שתענה. אתה מחזיר את הכלי למקום שבו האדם הבא יכול למצוא אותו. אתה אומר את האמת על טעות למישהו שאינו יכול להעניש אותך ואינו יכול לגמול לך. אלה סטנדרטים. כתוב אותם לפני שאתה ממציא אציליים יותר. סטנדרט שאתה כבר מתרגל שווה יותר מסטנדרט שאתה מכריז.

אחר כך כתוב שלוש שורות שאתה מתכוון לשמור כשהחדר נשאר ריק. אני משתמש בשלוש כי רשימה של עשרים היא מופע של רצינות. שורה אחת היא איך היום מתחיל: שעה, או פעולה ראשונה, שאינה תלויה בפגישה. שורה שתיים היא איך אתה מתייחס לאדם שאינו יכול לקדם אותך. הקופאית, הילד, העמית בלי כוח על שמך, הזר בטלפון. שורה שלוש היא איכות של משימה שאיש לא יבדוק. פסקה שיכולת לטשטש. סכום שיכולת לעגל לטובתך. פינה של העבודה שהלקוח לעולם לא יראה ובעל מלאכה אחר היה רואה.

שים את שלוש השורות במקום שבו תפגוש אותן לפני כל אחד אחר. כרטיס בספר. פתק בראש היום. אם אתה צריך שהשורות ייראו כדי לזכור אותן, הן עדיין תלויות בקהל. הזיכרון חייב להיות שלך. שגרה יכולה להחזיק אותן, אם השגרה היא רצף ולא תחפושת. הבוקר יכול לכלול את שעת ההתחלה ואת המשימה שלא נראית. השגרה נכשלת כשהיא קיימת כדי שצלמו אותה. אז היא תוכן. תוכן צריך צופים. סטנדרט צריך אותך.

השבוע שאף אחד לא סופר

יש שבועות שאף אחד לא שומר ניקוד כי העולם עסוק, עייף, או מסתכל למקום אחר. השבועות האלה הם המעבדה. אתה תרגיש את הטיעון בעד חריג. אתה עייף. המשימה קטנה. אף אחד לא יידע. החריג הוא הדרך שבה סטנדרט מת, לא בשערורייה, אלא בסדרה של אחר צהריים סבירים. כתבתי על לראות את הרגע שבו אתה בוחר במודעות עצמית והבחירה הרגשית. המודעות היא השנייה שלפני החריג. היא אינה השמירה. השמירה היא לעשות את השורה בכל זאת, או לשנות את השורה במודע כי היא הייתה שגויה, לא כי לא ראו אותך.

לחץ הוא עורך הדין הטוב ביותר שהחריג ישכור אי פעם. MedlinePlus מתאר לחץ כגוף שנערך להילחם או לברוח, מועיל בטלטלה קצרה ומזיק כשהוא נשאר דלוק. העמוד שלו הוא לחץ. תחת הלחץ הזה סטנדרט מרגיש כמו משקל נוסף. לפעמים הוא משקל נוסף, ואדם אנושי מוריד דרישה שהייתה יהירות. לעתים קרובות הלחץ מבקש ממך להפיל את השורה האחת שעושה אותך ראוי לאמון בעיני עצמך. למד את ההבדל. יהירות צריכה קהל. אמינות צריכה את החדר הריק. אם השורה הייתה שם רק כדי שתרגיש חשוב, שחרר אותה. אם השורה הייתה שם כדי שהעבודה שלך תהיה אמיתית, שמור אותה כשהגוף היה מעדיף לגלול.

בעבודה, לחץ אינו רק מצב רוח פרטי. ה-Health and Safety Executive מכוון מעסיקים ועובדים אל לחץ הקשור לעבודה כאל דבר שיש לנהל, כולל בהסתכלות על התפקיד ולא בהאשמת האדם. המסגרת הפומבית הזאת חשובה. סטנדרט אינו דרישה שתספוג בשתיקה שבוע שתוכנן רע. אם העבודה עצמה היא הנזק, הסטנדרט שלא נראה יכול להיות לומר זאת, או לעצור, במקום לבצע סיבולת בלי עד. אל תשתמש ב"אף אחד לא מסתכל" כסיבה לקבל את מה שהיית מסרב לו אילו עמדה שם קולגה הגונה. מבחן הקולגה עובד בחדר ריק. האם עדיין הייתי קורא לזה בסדר אם מישהו שאני מכבד יכול היה לראות את הפינה שאני עומד לדלג עליה?

תרגול, לא מופע

ארגון הבריאות העולמי מתאר בריאות נפש כמצב שמאפשר לאנשים להתמודד עם לחצי החיים, להשתמש ביכולותיהם, ללמוד, לעבוד ולתרום. אתה יכול לקרוא את התיאור הזה בדף העובדות על בריאות הנפש שלו. סטנדרט שהורס שינה כדי להרשים שופט דמיוני אינו בריאות נפש. סטנדרט שמאפשר לך לעבוד נקי כשאתה לבד תומך בה. התמודדות כוללת לדעת אילו כללים הם דאגה ואילו כללים הם תיאטרון. תיאטרון יקר. אתה משלם בתשומת לב שאין לך אחר כך לאדם בחדר, גם אם האדם הוא רק אתה.

אחריות היא השם הפשוט של השמירה. שמתי אותה כתרגול בהתחל לקחת אחריות על חייך. אחריות כשאף אחד לא מסתכל נראית לא מרשימה. אתה מתחיל כשאמרת. אינך לוקח את היתרון הקטן. אתה מתקן את הטון שהשתמשת בו עם מישהו שלא יגיש תלונה. אין מדליה. המדליה הייתה הסימן. אם אתה צריך את המדליה, חזור אל הקטע הרועש יותר ושים לב כמה מהמניע היה להיראות כמי שיש לו סטנדרטים. להיראות נעים. זה אינו הדבר.

חלק מההרגלים חייבים ללכת לפני שסטנדרט פרטי יכול לחיות. מניתי מערכת מהם בעל מה לוותר אם אתה רוצה שהעבודה תחזיק. וותר קודם על הניקוד, במובן שאתה מפסיק לבדוק אם השעה הריקה גרמה לך להיראות אדם רציני. שמור את הפועל הבא. הפועל הוא השורה שכתבת. רצינות היא מוניטין. הפועל הוא חיים. אנשים שאוספים רצינות בלי הפועל מתישים לחיות איתם, והם מותשים, כי הקהל אף פעם אינו מספיק לגמרי.

כתוב את שלוש השורות ושמור אותן

ינואר מחזיר את העדים, ולכן הימים הראשונים הם מלכודת. מישהו יבקש את המילה שלך לשנה. ענה אם החברה מוצאת חן בעיניך. אחר כך לך הביתה והסתכל על שלוש השורות. המילה לא התחילה את הבוקר. שעת ההתחלה כן, או שלא. פתחתי שנים עם הבטחה פומבית וסחף פרטי, והסחף ניצח עד השבוע השלישי כי ההבטחה נבנתה לאדם ששאל. בנה את השורה לבוקר שבו אף אחד לא שואל. אם אתה רוצה חברה אחר כך, ספר להם מה עשית כשלא ראו אותך, לא מה שאתה מקווה שהשנה תאמר עליך. תקווה היא אורחת נעימה. היא אינה שומרת סטנדרט. יום שלישי ריק כן.

היום, לפני שהרעש חוזר, כתוב את שלוש השורות. שמור אותן בשעה שבה החלון הוא העד היחיד.

מאמרים קשורים: אנשים שאתה לא מנהל, ועדיין חייב להם, תרגול אחד מנצח מופע של ינואר, איך לשאת חדשות רעות שאין להן תאריך.