Damien Soitout
כשהתחושה הראשונה הולכת, שמור על החזרה. החידוש הוא דלק גרוע. החלק המועיל של העבודה מתחיל כשהיא כבר לא מרגישה חדשה.
המדף הוא אותו תיק, שוב. החזרה הזאת היא המקום שבו העבודה מתחילה להיחשב.
יש שבוע, בהתחלה, שבו העבודה מרגישה כמו גילוי. הכלי חדש, החדר חדש, המשפט שאתה אומר על עצמך חדש. תעשה כמעט כל דבר בשבוע הזה, כי התחושה משלמת לך. אחר כך התחושה הולכת, והעבודה עדיין שם. מה לעשות כשהעבודה מפסיקה להרגיש חדשה היא השאלה היחידה שחשובה אחרי זה, ורוב האנשים עונים עליה בחיפוש תחושה חדשה. הם מחליפים את השיטה, את המחברת, את עיר השאיפה, את שם המיזם. המדף בתצלום הוא התשובה האחרת. אותו קלסר, שוב. החידוש הוא דלק גרוע. החלק המועיל של העבודה מתחיל כשהיא כבר לא מרגישה חדשה.
עזבתי דברים אמיתיים כי הם נעשו שקטים. תרגול שעזר ביום העשירי הרגיש כמו מטלה ביום הארבעים, וקראתי למטלה סימן. זה היה סימן שהתרגול נעשה אמיתי. עבודה אמיתית חוזרת. מופע לא חייב. אם אתה אוהב את העבודה רק בזמן שהיא מציגה את עצמה, אינך אוהב את העבודה. אתה אוהב להיות מתחיל, ומתחיל הוא תחפושת שאתה יכול ללבוש כל חודש בנטישת הניסיון האחרון בדיוק כשהוא עמד ללמד אותך משהו. הלימוד כמעט תמיד מעבר לנקודה שבה אתה משועמם.
מה לעשות בשבוע שאחרי שהחלטת הוא השבוע הראשון המגושם, כששום דבר לא מרגיש מיושב והתחושה עדיין רועשת. העמוד הזה הוא השבוע המאוחר יותר, כשההחלטה כבר אינה חדשות והשעה רגילה. אל תבלבל ביניהם. השבוע הראשון צריך כמה משימות פשוטות כדי שלא תקפא. השבוע המאוחר יותר צריך שתפסיק לקנות ניצוץ. לקרוא את 100 Hours בספרדית יש בו אותו פיתול: השבוע הראשון בשפה אחרת מרגיש כמו אירוע, והשבוע החמישי מרגיש כמו שיעורי בית. שיעורי הבית הם הספר. שיעורי הבית הם גם העבודה, הגוף, האדם שאמרת שתמשיך להתייצב בשבילו. שיעורי בית הם מחמאה. הם אומרים שהדבר שרד אותך.
תן שם לתרגול שנעשה משעמם, בשורה אחת שזר יכול לבדוק. הליכה של שלושים דקות. עמוד מהספרים. אותה שעה באותו חשבון. שיחה שאתה חייב למישהו בכל שבוע. פתיחת החנות. אחר כך עשה אותו בשלושת הימים הקבועים הבאים בלי לשפר אותו. שיפור הוא הדרך שבה החידוש מתגנב בחזרה. אתה קונה נעל חדשה, אפליקציה חדשה, מערכת חדשה להליכה, ומקבל יום של תחושה בזמן שהתרגול מתאפס. אני רוצה את הגרסה המשעממת, עשויה בנקיון. אם ההליכה קרתה, ההליכה קרתה. אתה לא צריך גם מחשבה על סוג האדם שהולך.
השגרה שלי הוא עמוד על יום שיש לו צורה. צורה היא מה שנשאר כשמצב הרוח הלך. אם השגרה שלך עובדת רק כשאתה מרגיש מקורי, זו אינה שגרה. זה תחביב שיש לך עם ההתרגשות שלך. התאהב בתהליך הוא הגרסה של התזונאית לאותה אמת: התוצאה שאנשים רוצים יושבת מעבר לחזרות שהם לא מפרסמים. אתה לא חייב להרגיש אהבה. אתה חייב לעשות את התהליך ביום שהוא משעמם. האהבה, אם היא באה, באה כהכרה שהיום המשעמם היה האמיתי. לרדוף אחרי אהבה ביום המשעמם זו הדרך שבה אתה עוזב את התהליך בשביל סיפור רענן יותר.
היה אסיר תודה אפשר להשתמש בו כאן לא נכון כמדבקה שאתה שם על השעמום כדי לא להודות שאתה רוצה ניצוץ. תודה שעוזרת היא ספציפית. השעה הזאת, הכלי הזה, האדם הזה שעדיין כאן, הגוף הזה שעדיין יכול לעשות את הדבר. תודה שלא עוזרת היא נאום על ברכה בזמן שאתה פותח בשקט מיזם חדש. אני מעדיף שתהיה משעמם בגלוי ותסיים את השעה מאשר שתהיה לירי ותתחיל מחדש. שעמום הוא מידע על תשומת הלב שלך. הוא אינו פסק דין על העבודה. תשומת לב משתעממת מכל דבר שהיא הבינה קצת. להבין קצת הוא תחילת המיומנות, לא סוף העניין. מיומנות היא מה שאתה בונה אחרי שהעניין מתיישב.
לציד יש תחפושת. הוא נראה כמו מחקר. אתה קורא על שיטה טובה יותר. אתה שואל חבר מה הוא עושה עכשיו. אתה מחליט שהתרגול הישן נכשל כי הוא לא היה התרגול המיטבי, כשהאמת היא שעצרת ביום שהוא הפסיק למחוא לך כפיים. מיטבי היא מילה שאנשים משתמשים בה כדי להימנע מחזרה. תרגול טוב מספיק, שחוזר, ינצח תרגול מיטבי שאתה מעצב מחדש כל שבועיים. עיצבתי מחדש את השבועיים וקראתי לזה תבונה. זה היה פחד להיות רגיל. הקלסרים רגילים. הרגיל הוא החומר. לוותר על אלה אם אתה רוצה להצליח כולל את ההרגלים שמשאירים אותך בקניות של עצמי. שים את הציד ברשימה הזאת. הציד יקר. הוא מוציא את השעה שהחזרה הייתה צריכה.
וותר על אלה אם אתה רוצה להצליח שווה קריאה חוזרת כשהגירוד חזק, כי הגירוד יציג את עצמו כשאיפה. שאיפה שלא יכולה לחזור היא תיאבון. תיאבון אינו תוכנית. איך למצוא את הייעוד שלך היא שאלה גדולה, ושאלה גדולה היא מקום מחבוא אהוב כשתרגול קטן נעשה שקט. אתה לא צריך ייעוד חדש כדי לעשות את השעה של יום חמישי. אולי אתה צריך את השעה של יום חמישי לפני שכל ייעוד שתיתן לו שם יהיה ראוי לאמון. ייעוד שמוכרז בשבוע שבו אתה פורש הוא בדרך כלל ייעוד שתוכנן כדי להצדיק את הפרישה. חכה. עשה את השעה. תן לייעוד להיות תיאור של מה שבאמת חזרת עליו, שנכתב אחר כך, כשיש לך ראיות.
לחץ מגיע בעונה הזאת מחופש לאי שקט. MedlinePlus מתאר לחץ כתגובת הגוף לדרישה, ודרישה יכולה להיות היעדר מחיאות כפיים באותה ודאות שהיא יכולה להיות משבר. הדף של המכון הלאומי לבריאות הנפש אני כל כך לחוץ! הוא פיצול מועיל בין שבוע קשה למצוקה שצריכה יותר מלוח זמנים. השתמש בפיצול. אם העבודה משעממת ואתה בטוח, התשובה היא חזרה, לא חיים חדשים. אם השעמום הוא בעצם ייאוש, מישור שלא אכפת לו משום שעה, העמוד הזה הוא הכלי הלא נכון ואדם שמטפל בנפשות הוא הנכון. אל תיתן לדרשת פרודוקטיביות לדבר אותך החוצה מטיפול, ואל תיתן לשעמום רגיל לקדם את עצמו למשבר כדי שתוכל לברוח מהקלסר. העמודים של Health and Safety Executive על לחץ בעבודה שואלים איזו דרישה אתה תחתיה ואיזו שליטה יש לך. השליטה, במקרה הרגיל, היא לשמור על הפגישה עם העבודה ולהפסיק להוסיף את הדרישה של חידוש מתמיד. חידוש הוא עבודה שנייה. לא שכרו אותך אליה, כולל אתה עצמך.
תרגול שאינך יכול לראות ייכתב מחדש כתחושה, ותחושות קל להאשים. עשה אותו גלוי באופן שלא דורש קהל. סימן ביומן נייר. קובץ שגדל בעמוד אמיתי אחד. קופה שנפתחה. סיר שבושל. הסימן אינו תוכן. הוא רשומה שהשעה קרתה כשהיא לא הייתה מעניינת. אני סומך על רצף סימנים יותר מאשר על אדם שיכול להסביר את התשוקה שלו. תשוקה מסבירה את עצמה הכי טוב ביום השלישי. הסימנים מסבירים את היום השלושים. אם אתה רוצה לדעת אם אתה רציני, ספור את הסימנים מהשבוע שבו התחושה הלכה. הספירה הזאת היא הביוגרפיה. הנאום הוא החוברת.
קצר את השעה לפני שאתה נוטש אותה. אנשים עוזבים אידיאל של תשעים דקות וקוראים לאידיאל התרגול. התרגול היה עשרים הדקות שהם היו יכולים לשמור. עשרים דקות, שחוזרות, הן חיים. תשעים דקות, מדומיינות, הן סיבה להרגיש רמאי ביום שהיו לך רק עשרים. הרמאות היא הסיפור שהציד רוצה, כי רמאי חייב להתחיל מחדש, והתחלה מחדש היא הניצוץ. סרב לסיפור. עשה את העשרים. כשהעשרים משעממות וגמורות, מותר לך להאריך אותן. אסור לך להאריך אותן קודם כדי להרגיש את הדחף הישן. הדחף הוא המתחיל. אתה מנסה להפסיק לקבל תשלום בדחף.
אנשים אחרים הם חלק מזה, וקל להזניח אותם כשאתה עסוק בהרגשה חסרת השראה. האדם שהיה צריך את השעה לא חווה את מזג האוויר הפנימי שלך. הוא חווה אם באת. לקוח, ילד, עמית, קורא שהובטח לו עמוד: הם לא יכולים להשתמש בחיפוש שלך אחר ניצוץ. אמור להם את האמת אם ההיקף חייב להשתנות, ואז שמור על ההבטחה הקטנה יותר בלי מצב רוח מודבק. הכרת תודה, כשהיא מכוונת החוצה, היא דרך לראות את האנשים האלה כטעם של החזרה ולא כהפרעה לרומן שלך עם העבודה. הרומן תמיד היה החלק החלש. האנשים היו החלק החזק. התייצב לחלק החזק ביום חמישי משעמם.
הנה השבוע שאני רוצה, מתחיל ב-5 באוגוסט או מתחיל מתי שהברק הלך. בחר את התרגול האחד שעמדת להחליף. קלף אותו לגרסה שאתה יכול לסיים כשאתה משועמם. שים שלוש פגישות בשבעת הימים הבאים. עשה אותן. אל תחקור תחליף במהלך שבעת הימים האלה. בסוף אתה רשאי לשמור אותו, לכווץ אותו, או להפיל אותו, אבל אתה רשאי להפיל אותו רק אחרי השלוש, ורק במשפט שאומר מה למדת מעשייתו משעמם, לא מה אתה מקווה שהדבר הבא ירגיש. אם המשפט עוסק בתחושה שאתה מתגעגע אליה, לא סיימת. אתה עדיין צד.
כשהעבודה מפסיקה להרגיש חדשה, הישאר. החזרה אינה כישלון העבודה. היא העבודה, סוף סוף גלויה בלי התחפושת. הפסק את הציד אחר ניצוץ. הקלסרים לא נעשים מעניינים יותר. אתה נעשה מסוגל יותר, אם אתה מוכן להשתעמם לכיוונם זמן רב יותר ממה שהתחושה הראשונה נמשכה. זה כל ההבדל בין אדם שיש לו תרגול לאדם שיש לו רצף של התחלות. היה הראשון. המדף כבר מלא בשני.
