מה לעשות בשבוע שאחרי שהחלטת

השבוע שאחרי שהחלטת מגושם, וזו העבודה. תן לו כמה משימות פשוטות במקום לחכות שתרגיש מיושב.

השבוע שאחרי החלטה אמיתית לא נראה גמור. הוא נראה כמו שולחן עם רשימה קצרה.

השבוע הראשון אמור להיות מגושם

השבוע שאחרי החלטה אמיתית מגושם, וזו העבודה. אנשים מצפים שהבוקר שאחרי בחירה ירגיש כמו החיים שהם זה עתה בחרו. זה כמעט אף פעם לא כך. היומן הישן עדיין בחדר. האנשים שאהבו את היומן הישן עדיין בחדר. הידיים שלך עדיין נשלחות אל המשימות הישנות, כי ידיים לומדות מהר יותר מנאומים. אם אתה שופט את ההחלטה לפי כמה מיושבים מרגישים שבעת הימים הראשונים, תקרא לבחירה אמיתית טעות ותחזור למהירות שכבר סירבת לה.

אני מדבר על כל קורא שזה עתה בחר, בכל מדינה, על קצב, על עבודה, על הרגל או על דרך להיות בבית. אני לא מדבר על עיר. החלטה שצריכה קו רקיע חדש לפני שהיא נחשבת היא בדרך כלל דחייה לבושה בבגדי נסיעה. איך לעזוב קצב שעדיין משלם היא ההחלטה עצמה: תעצור את המהירות לפני שאתה ממציא כתובת כדי להצדיק אותה. זה השבוע שבא אחרי משפט מהסוג הזה. המשפט גמור. השבוע לא.

מגושם אינו אותו דבר כמו כאוטי. כאוטי הוא מה שאתה מקבל כשאתה עושה בחירה גדולה ואז מסרב לתת לשבוע צורה, כי צורה מרגישה קטנה מדי לרגש. הרגש היה הנקודה של ההכרזה. הצורה היא הנקודה של השבוע. בחירה בלי כמה משימות פשוטות הופכת לסיפור שאתה מספר. בחירה עם משימות הופכת לשינוי במה שיום שלישי מכיל. ראיתי את שתיהן. הסיפור מרשים יותר ביום שאתה מספר אותו. המשימות הן מה שעדיין נכון ביום שישי.

הספק מגיע בזמן, בדרך כלל ביום השני או ביום השלישי, כשהמחיאות הכפיים בתוך הראש שלך נעצרו ותיבת הדואר לא. ספק אינו הוכחה שבחרת לא נכון. הוא הוכחה שלחיים הישנים הייתה מערכת עצבים משלהם, ושמערכת העצבים הזאת לא מתפטרת כי כתבת משפט. תתייחס לספק כאל אורח עם הגבלת זמן. אתה יכול לשמוע אותו. אתה לא חייב למסור לו את היומן.

תן לשבוע רשימה קצרה

שלוש משימות מספיקות. חמש זה כבר קצב חדש שמתחזה להתחלה רעננה. אני רוצה משימות שאדם עייף יכול לסיים, כי השבוע שאחרי החלטה הוא הזמן שבו אתה עייף. הרומנטיקה הלכה והלוגיסטיקה עוד לא הפכה אוטומטית. תבחר מעשים שתואמים למשפט שכתבת, לא מעשים שהיו מרשימים זר.

המשימה הראשונה היא להפוך את ההחלטה לגלויה במקום אחד שאתה באמת תפתח. פתק על נייר, שורה בראש השבוע, משפט שאתה יכול לקרוא לפני שאתה עונה להודעה הראשונה. אם ההחלטה חיה רק בשיחה שהייתה לך כשהיית אמיץ, הבוקר הרגיל הראשון לא יוכל למצוא אותה. תכתוב אותה במילים שהשתמשת בהן כשהיית רגוע. אל תשדרג אותה למניפסט. מניפסט קשה לציית לו ב-8 בבוקר. משפט לא.

המשימה השנייה היא להסיר מעשה חוזר אחד שהשתייך לבחירה הישנה. אחד. לא את כל הזהות. אם החלטת להפסיק לענות לכל הודעה בתוך שעה, המשימה היא זמן תגובה חדש, כתוב, ובשימוש על ההודעות שמגיעות השבוע. אם החלטת להפסיק לעבוד לאורך הערב, המשימה היא שעה שבה העבודה נעצרת, שנשמרת בשלושה ימים, לא בשבעה מושלמים. שבוע חלקי שתואם להחלטה שווה יותר מתוכנית מושלמת שאתה נוטש ביום רביעי. לנצח את הדחיינות הוא שם המלכודת שבה התוכנית המושלמת הופכת לסיבה שאתה לא עושה שום דבר פשוט. הרשימה הקצרה היא האופן שבו אתה מסרב למלכודת הזאת בלי נאום.

המשימה השלישית היא שיחה שדחית כי רצית להרגיש מיושב קודם. מיושב עוד לא זמין. השיחה כן. תגיד לאדם מה השתנה, מה אתה עושה השבוע, ומה אתה עוד לא מבטיח. בן זוג, עמית, לקוח: כל אחד צריך גודל אחר של אמת, וכל אחד צריך קצת אמת. להחביא את ההחלטה עד ש"תסתדר" מאמן את השבוע להיראות כמו הישן. ואז אתה מרגיש רמאי, וזה לא הוגן, כי ניסית להיות מתחשב. התחשבות בלי מידע היא רק סודיות.

אם אתה גר עם מישהו, השבוע ינחת במטבח לפני שהוא ינחת במחברת שלך. האנשים בבית אינם תוכנית פרויקט, והם אינם צוות. אני לוקח את זה תחת הבית שלך אינו הערכת צוות. לשבוע הזה, החלק המועיל קטן יותר. תגיד להם את ההחלטה במשפט אחד. תגיד להם דבר אחד שייראה אחרת לפני יום ראשון. תשאל מה הם צריכים כדי לא להיות מופתעים. אחר כך תפסיק לנהל את התגובה שלהם כאילו היא תוצר למסירה. הקשר בין זוג להצלחה עוסק בשני אנשים, לא בהערכת ביצועים של האדם שחולק איתך את השולחן. החלטה שאתה מסתיר מהאדם הזה אינה ניצחון פרטי. היא חיים שניים שתצטרך להתוודות עליהם אחר כך, כשתהיה עייף יותר.

אל תחכה שתרגיש מיושב

מיושב הוא מדד שמגיע באיחור. הוא מופיע אחרי שהמעשים החדשים חזרו על עצמם מספיק פעמים כדי להרגיש כמו רהיטים. אנשים שמחכים לו לפני שהם פועלים מבקשים מהשלב האחרון של העבודה להגיע ראשון. אף פעם לא ראיתי אותו מגיע ראשון. מה שמגיע ראשון הוא מבוכה, קצת אבל, וההצעה של החיים הישנים, שבדרך כלל שוטפים יותר מהחדשים. שטף אינו אותו דבר כמו אמת. הקצב הישן שוטף כי תרגלת אותו.

תשתמש בשבוע כדי לתרגל שלוש חזרות, לא כדי להמציא את העידן הבא. מפה עוזרת אם אתה כבר יודע איך לשרטט אחת. איך ליצור מפה הוא הכלי הארוך יותר: מטרה, תוצאה, פעולות, תאריכים, מעובדים מהסוף לאחור. בשבוע הראשון אתה לא צריך את כל המפה. אתה צריך את הריבוע הבא. אם אתה פותח את המפה וממלא שנים עשר ריבועים כי הריק מפחיד אותך, בנית מחדש את הקצב בתוך הכלי שהיה אמור לשחרר אותך. ריבוע אחד, גמור, הוא השבוע. שאר המפה יכולה לחכות עד שהריבוע יהיה אמיתי.

לחץ יופיע, והוא ינסה להתכוון ליותר ממה שהוא מתכוון. גוף שרץ חם לא נעשה שקט כי התודעה שינתה את פסק הדין שלה. העמוד של MedlinePlus על לחץ מתייחס ללחץ כאל תגובה גופנית ורגשית, לא כאל ציון מוסרי. העמודים של ה-Health and Safety Executive על לחץ נכתבו לעבודה, והם מועילים כאן מסיבה אחת: הם מפרידים את הלחץ מהאדם. לחץ אפשר לעצב מחדש. העמוד של ה-NHS על הרגשות והתסמינים של לחץ שווה עשר דקות אם החזה שלך רועש ואתה עומד לקרוא לרעש הזה אות מהיקום. תסמינים הם מידע. הם לא אסטרטגיה.

חמישה סימנים שאתה כבר מתקדם היא דרך מאוחרת יותר לשים לב להתקדמות בלי לחכות למצעד. בשבוע הראשון הזה, אל תצא לצוד סימנים. ציד סימנים הוא האופן שבו אתה הופך יום שלישי פשוט למבחן שאפשר להיכשל בו. תעשה את המשימות. תן לסימנים להגיע כשהם מגיעים. אם אתה צריך רגש, תשתמש בזה: אתה יכול להצביע על משהו שעשית בגלל המשפט, ואתה יכול להצביע על משהו שלא עשית בגלל המשפט. שתי הנקודות האלה הן השבוע. הן מספיקות.

בוקר אחד שנכשל אינו ההחלטה

אתה תפספס. אתה תענה מהר מדי, תישאר מאוחר מדי, או תתחיל מריבה כי הצורה החדשה הרגישה דקה והצורה הישנה הרגישה כמו מיומנות. פספוס הוא חלק משבוע. הוא לא משאל עם. משאל העם קורה אם אתה מפספס ואז מחליט שכל הבחירה הייתה תיאטרון. תכתוב, באותו יום, מה היה הפספוס. "עבדתי מעבר לשעה שקבעתי." את המשפט הזה אפשר לתקן. "אני סוג האדם שלא יכול להשתנות" אינו עובדה. זה מצב רוח עם תחפושת. איך להתגבר על כישלון הוא הנושא הארוך יותר של מה לעשות כשפספוס מנסה להפוך לזהות. לשבוע הזה, התיקון קטן יותר. תחזור לרשימה בבוקר שאחרי. אל תוסיף עליה רשימת עונשים. עונש הוא הקצב הישן, שחזר במדים חדשים.

גם אנשים אחרים יפספסו. הם ידברו אליך כאילו ההחלטה לא קרתה, כי מבחינתם היא בקושי קרתה. תתקן את העובדה, לא את האדם. "אני לא לוקח את הפגישה הזאת השבוע" הוא תיקון. "אתה אף פעם לא מקשיב" הוא דיון. דיונים מרגישים חשובים והם אוכלים את שלוש המשימות. אתה יכול לקיים את הדיון אחר כך, אם אתה עדיין צריך אותו, כשלשבוע החדש יש עמוד שדרה. רוב הזמן לא תצטרך אותו. אנשים מסתגלים למה שאתה עושה בעקביות. הם לא מסתגלים למה שאתה מכריז ואז מבטל.

שינה היא חלק מהרשימה גם אם היא מרגישה רגילה מדי מכדי לכתוב אותה. החלטה של אדם שלא ישן הופכת דרמטית, ודרמה היא מנהל עבודה גרוע. תגן על לילה אחד בשבוע כאילו הוא פגישה עם מישהו שאתה מכבד. הוא כן. המישהו הזה הוא הגרסה שלך שתצטרך לחזור על זה בחודש הבא. אם אתה מבלה את השבוע בחגיגת ההחלטה עד אחת בלילה, בלבלת בין הקלה לבין תוכנית. הקלה מותרת. היא לא התוכנית.

בשביל מה השבוע

השבוע אינו כדי להפוך לאדם חדש בפומבי. הוא כדי להפוך את ההחלטה ליקרה לביטול, בדרכים קטנות, בלי להפוך אותה לאכזרית. כל משימה שנגמרה היא עלות שהחיים הישנים צריכים לשלם אם הם רוצים אותך בחזרה. כל משימה שלא נאמרה היא הנחה. עד יום ראשון אתה אמור להיות מסוגל לומר, בלי נאום, מה עשית וממה סירבת. אם אתה יכול לומר את זה, השבוע עבד, גם אם אתה עדיין מרגיש מגושם. מגושם ומסוים הוא התוצאה הנכונה. חלק ומעורפל הוא החיים הישנים, במנוחה.

אם אתה זוכר דבר אחד, תזכור את זה. השבוע שאחרי שהחלטת לא אמור להרגיש מיושב. תן לו רשימה קצרה: המשפט במקום שבו אתה יכול לראות אותו, מעשה ישן אחד שהוסר, שיחה אחת שהתקיימה לפני שהרגשת מוכן. בוקר שנכשל הוא פספוס, לא פסק דין. תעשה את הרשימה שוב ביום שאחרי. החיים שבחרת מתחילים כשבוע שאתה יכול לתאר, לא כרגש שאתה יכול לבטוח בו.

מאמרים קשורים: הבית שלך אינו הערכת צוות, איך לעזוב קצב שעדיין משלם, תרגול אחד מנצח מופע של ינואר.