איך לעזוב קצב שעדיין משלם

עזוב קצב שעדיין משלם לפני שאתה ממציא כתובת חדשה. הפקדה מוכיחה שהיה קונה לעבודה, לא שהשבוע צריך להימשך.

העבודה יכולה להישאר על השולחן. ההחלטה היא אם המהירות הזאת היא עדיין החיים שלך.

המשכורת אינה החיים

אני ממשיך לפגוש אנשים שמקבלים שכר בזמן ועייפים באופן שההפקדה לא מסבירה. הכסף נכנס. היומן נשאר מלא. האנשים סביבם קוראים לזה הצלחה, כי הם רואים את ההעברות ולא רואים מה המהירות עולה. קצב יכול להיראות מוצלח ועדיין להיות החיים הלא נכונים. אתה יכול לעזוב קצב שעדיין משלם. ההחלטה שחשובה היא לעצור את המהירות הזאת לפני שאתה ממציא כתובת חדשה, עיר חדשה או שם תפקיד חדש, רק כדי שהעצירה תרגיש לגיטימית.

תשלום הוא עובדה על עסקה. מישהו העריך יחידת עבודה מספיק כדי לשלוח עליה כסף. העובדה הזאת אינה פסק דין על השבוע שייצר את העבודה, והיא אינה סיבה לחכות עד שהכסף ייכשל. אם אתה מחכה למשבר, המשבר מחליט. אם אתה מחכה עד שתוכל לדמיין את הבית הבא, התמונה מחליטה. כך או כך הקצב נמשך, והוא נמשך בהסכמתך. ראיתי את ההסכמה הזאת נמשכת שנים, כי המספר בדף החשבון המשיך לנצח בוויכוח שהחיים כבר הפסידו בו.

תסתכל מה תשלום באמת מוכיח. הוא מוכיח שליחידת עבודה היה קונה. הוא לא מוכיח שהשבוע שייצר את העבודה הוא שבוע שכדאי לך לחזור עליו עשר שנים. חודש חזק יכול לשבת מעל תכנון גרוע. התכנון הוא השעות, ההתאוששויות שאתה מדלג עליהן, השיחות שאין להן בעלים מלבדך, והכלל השקט שדבר חשוב לא קורה אלא אם אתה בחדר. ראיתי את התכנון הזה משלם יפה מאוד. התשלום היה אמיתי. התכנון עדיין היה הדבר שאכל את האדם.

אנשים מתייחסים להכנסה כאל ציון מוסרי. אם המספר עולה, לעזוב נראה ככפיות טובה. אם אנשים אחרים היו תופסים את הכיסא שלך מחר, לעזוב נראה כיהירות. הציון הזה מועיל כשאתה בונה תקציב. הוא שופט גרוע של חיים. אתה יכול להיות משולם היטב ומסודר רע. אתה יכול גם להיות משולם דל ומסודר היטב. אני מדבר על המקרה הראשון, כי המקרה הראשון הוא זה שמשכנע אותך להישאר. הכרת תודה על הכסף היא הוגנת. לבלבל בין הכסף לבין חיים שמתאימים לך הוא האופן שבו עשור נעלם בלי חודש שאפשר להצביע עליו.

חברה יכולה לעשות את אותה טעות בפומבי. ההכנסות ממשיכות להגיע בזמן שהמודל כבר שגוי: לקוח אחד, אדם אחד, הרגל אחד שאף אחד לא רשאי לפקפק בו. כתבתי על הסחף הזה בלמה עסקים נכשלים. תקרא את זה כמקבילה, לא כתוכנית עסקית שאתה אמור להעתיק על שולחן המטבח. משק בית אינו חברה, ואדם אינו קו מוצרים. המקבילה היא רק זו. אדם נשאר בקצב שמשלם מאותה סיבה שטחית שחברה חלשה נשארת פתוחה. המספרים עוד לא קרסו, ולכן מתייחסים לתכנון כאילו הוא בסדר. קריסה היא מורה מאוחר. מותר לך ללמוד מוקדם יותר.

תחזיק שני משפטים בנפרד כשאתה מסתכל על שבוע כזה. "זה משלם" הוא משפט אחד. "אלה החיים שאני שומר" הוא משפט אחר. אם אתה לא יכול לומר את השני בלי להתכווץ, המשכורת עשתה עבודה שמעולם לא שכרו אותה לעשות. תכתוב אותם בשתי שורות אם אתה צריך לראות את הפער. ההתכווצות היא מידע. היא לא כפיות טובה, והיא לא פגם באופי. זה הרגע שבו אתה שם לב שמעסקה ביקשו לברך יומן. עסקאות טובות בסגירת חשבון. הן גרועות בלומר לך אם אתה עדיין צריך לחיות במהירות הזאת בשנה הבאה.

לחודש קשה עדיין יש סוף

לא כל שבוע כבד הוא חיים לא נכונים. אני רוצה לומר את זה בפשטות, כי אנשים נאמנים לעבודה שלהם שומעים כל דיבור על קצב כהאשמה. השקה, מועד הגשה, עמית חולה, עונה עם סוף אמיתי: אלה חודשים קשים. הם עולים בשינה, והם אמורים להסתיים. לקצב לא נכון אין סוף מובנה בתוכו. השבוע הכבד הוא המוצר. החודש הבא הוא אותה צורה, עם סיבה חדשה שנשמעת זמנית. הזמני הוא הסיפור המוצלח ביותר שקצב רע מספר. הוא תמיד עומד להיגמר, והוא אף פעם לא נגמר.

אני משתמש במבחן אחד כשמישהו אומר לי שהחודש הזה הוא החריג. תדמיין שמצב החירום שקראו בשמו נעצר ביום שישי. הלקוח חתם, המשלוח עבר, הביקורת נסגרה. השבוע שאתה באמת רוצה זמין ביום שני, או שלמצב חירום אחר כבר יש תביעה עליו? אם תביעה אחרת כבר ממתינה, אין לך חודש קשה. יש לך קצב שמייצר חודשים קשים כדי שעזיבה תמיד תרגיש מוקדמת מדי. ראיתי אנשים חכמים מפסידים במבחן הזה בכוונה. הם תמיד יכולים לנקוב בשם השריפה הבאה. השריפה אמיתית. דפוס השריפות הוא התכנון.

לחודש קשה יש גם התאוששות כתובה בתוכו, גם אם אתה מדלג על ההתאוששות. אחרי המועד יש שבוע שקט יותר, או שצריך להיות. אם השבוע השקט מתמלא מיד בהצגה חדשה של דחיפות, אימנת את האנשים סביבך להתייחס למנוחה כאל חור באופי שלך. הם ימסרו לך את השריפה הבאה כי הראית להם שריבוע ריק ביומן עושה אותך עצבני. זו לא נאמנות. זו הרגל עם קהל.

הפחד מחזיק את ההרגל במקום יותר זמן מהחמדנות. המחשבות שמתווכחות בעד להישאר הן בדרך כלל ישנות: אם אאט יגלו אותי, אם לא צריכים אותי אני לא כלום, אם אעצור הם יראו שהיה לי מזל. המחשבות האלה הן הנושא של האם המחשבות שלך עוצרות אותך. הן לא הוכחה. הן תסריט. איך להתגבר על הפחדים שלך הוא הכישור הבא, ברגע שאתה יכול לשמוע את התסריט בלי לציית לו. תוותר על אלה אם אתה רוצה להצליח הוא רשימת משקלים, וקצב שאתה כבר לא מאמין בו הוא אחד הכבדים ביותר, גם כשהוא עדיין סוגר את הבנק.

הגוף פחות סנטימנטלי מהתסריט. קצב שעדיין משלם יכול עדיין להיות יותר מדי למערכת עצבים. העמוד של ה-American Psychological Association על לחץ מתאר מתח כתגובה ללחץ מבחוץ, לא כפרס אופי לאנשים שלעולם לא עוצרים. הטיפים של ה-NHS להפחתת לחץ רגילים בכוונה: תזוז, תישן, תבקש עזרה, תחזיר לעצמך חתיכה מהיום שאתה באמת יכול לשלוט בה. הם לא מכתב התפטרות. הם תזכורת שמאמץ הוא עובדה גופנית. אם המאמץ היה האקלים של השנה שלך, תקרא גם את דף העובדות של ארגון הבריאות העולמי על דיכאון. דיכאון הוא מחלה עם צורה, לא מילה נרדפת ליום שלישי עמוס. קלינאי יכול להבדיל. יומן לא יכול.

תעצור את המהירות לפני שאתה משרטט מפה חדשה

הסדר המפתה הפוך. אנשים בקצב שמשלם מחליטים שהם לא יכולים לעצור עד שיידעו את העיר הבאה, התואר הבא, ההכנסה הבאה והסיפור הבא שיספרו בארוחת הערב. אז הם נשארים, וקוראים לשהייה הזאת מחקר. מחקר שלעולם לא נגמר הוא דחייה. אתה לא צריך כתובת חדשה כדי להחליט שהמהירות הזאת נגמרה. אתה צריך את ההחלטה. הכתובת, אם תהיה אחת אחר כך, היא עבודה נפרדת. לערבב ביניהן זה האופן שבו הקצב שורד. תמיד יש עוד עובדה אחת לאסוף לפני שמותר לך לרצות שבוע אחר.

ישבתי עם בעלים שיכלו לתאר משרד עתידי בפירוט ולא יכלו לתאר את יום שלישי. המשרד העתידי היה תחפושת. יום שלישי היה החיים. אם יום שלישי הוא הבעיה, תקן את הקטגוריה של יום שלישי לפני שאתה מתמחר מעבר שלא בחרת. שינוי מדינה, שינוי חברה ושינוי מלאכה הם כולם פרויקטים אמיתיים. אף אחד מהם אינו תחליף למשפט "אני לא שומר את הקצב הזה". בלי המשפט הזה, העיר החדשה יורשת את היומן הישן. ראיתי את הירושה הזאת. הרהיטים חדשים. המהירות אותה מהירות. האדם נבוך, כי הוא עשה את הדבר האמיץ והעייפות הגיעה עם הארגזים.

תחליט בכתב, במשפט אחד, ביום שבו אתה לא באמצע מריבה. "אני לא אשמור שבוע בצורה הזאת." תשים על זה תאריך קרוב מספיק כדי להיות אמיתי ורחוק מספיק כדי שתוכל לומר לאנשים שתלויים בצורה הנוכחית. החלטה בלי תאריך היא מצב רוח. תאריך בלי משפט הוא בהלה. אתה רוצה את שניהם. אתה לא רוצה רומן. המשפט אינו מותג ואינו וידוי. הוא השורה שאתה יכול לקרוא בבוקר שבו הקצב הישן מציע לך כסף כדי שתשכח.

אחר כך תן שם למה שהקצב עשוי ממנו, בחפצים, לא ברגשות. אילו פגישות קיימות רק כי אתה נוכח בהן. אילו לקוחות מקבלים תשובה בתוך שעה כי אימנת אותם לצפות לשעה. אילו שעות אחרי החשיכה אינן העבודה עצמה אלא הפחד לאחר לעבודה. אילו יחסים נשמרים בזכות הזמינות שלך והיו משנים צורה אם הזמינות שלך הייתה משתנה. הרשימה הזאת לא נוחה כי היא ספציפית. משאלה מעורפלת "להאט" לא מאיימת על הקצב. רשימה כן. הקצב חי בשעות שאינן ברשימה.

מה שאתה שומר, ומה שאתה מחזיר

לעזוב קצב אינו אותו דבר כמו לעזוב מלאכה, ואינו אותו דבר כמו לעזוב כל אדם שמרוויח מהמהירות שלך. חלק מהעבודה שלך וצריך להישאר שלך. חלק מהעבודה שלך רק כי לא הרשית לה להיות של מישהו אחר. תכתוב שתי עמודות. העמודה הראשונה היא העבודה שאתה עדיין רוצה, במהירות ששבוע אנושי יכול להחזיק. העמודה השנייה היא העבודה שקיימת כי הקצב קיים. העמודה השנייה היא מה שאתה מחזיר, מצמצם או עוצר. אם אתה לא יכול למלא את העמודה השנייה, עוד לא הסתכלת. לכל קצב שבדקתי הייתה עמודה שנייה. בדרך כלל היה כתוב עליה "רק הפעם".

תגיד את האמת לאנשים שחולקים את היומן, לפי מה שהם באמת צריכים לדעת. לקוח צריך זמן תגובה חדש, לא את חיי הפנים שלך. בן זוג צריך לדעת שהשבוע משתנה, לא נאום על הפוטנציאל שלך. עמית שהמהירות שלך כיסתה אותו צריך תאריך שבו הכיסוי הזה נגמר, והזדמנות לקחת את החלק שבאמת שלו. שתיקה מרגישה אדיבה יותר במשך שבוע והופכת למלכודת אחר כך. אנשים לא יכולים להסתגל להחלטה שלא מרשים להם לראות. הם ימשיכו להגיש לך את הקצב הישן, ואתה תקרא להרגל שלהם חוסר כבוד. בדרך כלל זה חוסר מידע.

תצפה לכך שטיעון הכסף יחזור, כי זה הטיעון החזק ביותר שיש לקצב. מישהו יחשב מה עולה חודש איטי יותר. תן לו. תענה בתכנון, לא בנאום על איזון. "השעה הזאת כבר לא למכירה" הוא משפט נקי יותר מ"אני צריך למצוא את עצמי". את המשפט הראשון אפשר לשים ביומן. את המשפט השני אפשר לדחות לנצח. אני לא נגד למצוא את עצמך. אני נגד להשתמש בחיפוש הזה כסיבה לשמור את השבוע הישן בזמן שאתה מדבר על חדש.

יש כאן אבל, וכדאי לתת לו שם כדי שלא יתחפש לספק. קצב ששילם לך גם נתן לך תפקיד. אנשים ידעו למי להתקשר. אתה ידעת איך להיות מועיל לפני ארוחת הבוקר. להפסיק את התועלת הזאת יכול להרגיש כמו מחיקה של אדם, גם כשהאדם מותש. התפקיד היה אמיתי. גם התשישות אמיתית. מותר לך להודות לתפקיד ועדיין לסרב למהירות. הכרת תודה שהופכת לכלא כבר אינה הכרת תודה. זה חוב שאף אחד לא הסכים עליו, ומשלמים אותו בשעות.

השבוע שאחרי הוא עבודה אחרת

ההחלטה אינה החיים החדשים. ההחלטה היא הסוף של ההעמדה שהמהירות הישנה ניטרלית. מה שבא אחר כך מגושם, והגמלוניות היא העבודה, לא סימן שבחרת לא נכון. אני לוקח את השבוע הזה בנפרד, תחת הכותרת מה לעשות בשבוע שאחרי שהחלטת. אל תדרוש ששבעת הימים הראשונים ירגישו כמו האדם שאתה מקווה להיות. תדרוש שהם יכילו כמה מעשים פשוטים שתואמים למשפט שכתבת. קצב הוא סט של מעשים שחוזרים. חיים אחרים מתחילים כסט אחר, קטן מספיק כדי לחזור עליו כשאתה עייף והכסף הישן עדיין מוצע.

אם אתה זוכר הבחנה אחת, תזכור את זו. משכורת מוכיחה שמישהו קנה את העבודה. היא לא מוכיחה שהשבוע הוא חיים שכדאי לך לשמור. חודש קשה נגמר. קצב שמייצר חודשים קשים לא נגמר. תעצור את המהירות לפני שאתה ממציא כתובת חדשה כדי להצדיק את העצירה. אחר כך תן לשבוע הבא כמה משימות שתואמות למשפט, ותן למשפט להספיק עד שהמשימות יהיו אמיתיות.

מאמרים קשורים: מה לעשות בשבוע שאחרי שהחלטת, הבית שלך אינו הערכת צוות, תרגול אחד מנצח מופע של ינואר.