הבית שלך אינו הערכת צוות

הבית שלך אינו הערכת צוות. האנשים שאתה גר איתם אינם עובדים. לתת להם ציון שובר את החדר. תפסיק את הציון.

האנשים שאתה גר איתם אינם צוות שאתה מעריך. לספסל לא צריך ציון.

האנשים ליד השולחן אינם צוות

אנשים בבית אינם צוות, ולתת להם ציון שובר את החדר. אני רואה את זה בבהירות הגדולה ביותר באנשים שטובים בעבודה. הם למדו שציון ברור משפר צוות. הם באים הביתה ושומרים את הכלי. בן זוג מקבל תחקיר. משימה בבית מקבלת דירוג. טון דיבור מקבל הערה, כאילו הערב הוא משמרת. הכלי עבד במשרד כי המשרד הסכים לו, וכי האנשים במשרד יכולים לעזוב אותו בסוף היום. האנשים ליד השולחן שלך לא הגישו מועמדות לעבודה של להיות מדורגים על ידך. כשאתה מדרג אותם בכל זאת, אתה מלמד אותם שאהבה היא הופעה עם מנהל.

זה לכל בית. אני לא סופר מי גר שם, והגילים לא מעניינים אותי. הטעות לא תלויה בספירת ראשים. היא תלויה בהרגל: להתייחס לחדר הפרטי כאל מקום שבו סוקרים תפוקה. תפוקה היא מילה מועילה למפעל ומילה רעילה לערב של יום שלישי. מישהו שגר איתך אינו תוצר למסירה. הוא אדם שמותר לו להיות עייף, איטי, מבריק או עמום בלי לייצר ציון שאתה שומר לאחר כך.

המתאם בין זוג להצלחה עוסק במה ששני אנשים עושים ליכולת זה של זה לחיות חיים הגונים. זה לא רשות להפוך את הזוג ללוח מחוונים. הצלחה שדורשת בן זוג מנוהל היא הצלחה דקה. ראיתי אותה. החלק הציבורי נראה רגוע. החלק הפרטי הוא סדרה של הערכות קטנות, והאדם שמוערך נעשה שקט יותר, אחר כך חד יותר, אחר כך נעדר בכל דרך שחשובה בזמן שהוא עדיין יושב על הכיסא. אם זה המחיר של השלווה שלך, השלווה יקרה מדי.

איך ההערכה מתגנבת

היא כמעט אף פעם לא מכריזה על עצמה כהערכה. היא מכריזה על עצמה כעזרה. "אני רק מנסה להפוך אותנו לטובים יותר." "אני רק כנה." "מישהו חייב לשים לב." כנות בלי ציון היא בקשה ספציפית: "הפח היה מלא ואני צריך שתוציא אותו הערב". כנות עם ציון היא מחקר אופי: "אתה אף פעם לא רואה מה צריך לעשות, וזה אותו דבר כמו בחודש שעבר". את המשפט הראשון אפשר לפגוש. המשפט השני הוא תיק שאתה בונה. תיקים הם לעובדים. אדם שמגלה שיש לו תיק במטבח שלו יפסיק להביא לך את האמיתות הקטנות, כי אמיתות קטנות הופכות לראיות.

השפעות של לחץ על זוג, ופתרונות, הוא הנושא השכן, והוא חשוב כי ההערכה היא לעיתים קרובות לחץ עם לוח כתיבה. היה לך יום שבו דירגו אותך, או שבו דירגת אחרים, והשריר חם. אתה בא הביתה והשריר ממשיך לירות. דף העובדות של ארגון הבריאות העולמי על בריאות הנפש בעבודה מתאר את בעיית מקום העבודה: סיכון פסיכו-חברתי, האופן שבו עבודה יכולה לפצוע תודעה, העובדה שמשרה אינה ניטרלית. תקרא אותו למשרה. אל תייבא את התרופה של מקום העבודה למטבח על ידי כך שתהפוך למפקח של מישהו שאתה אוהב. התרופה ללחץ עבודה אינה מקום עבודה שני עם תאורה רכה יותר.

דף העובדות "So Stressed Out" של ה-National Institute of Mental Health מועיל כי הוא מתייחס ללחץ כאל אירוע של הגוף, עם סימנים, לא כאל סיבה להיות צודק. העמוד של ה-NHS על לחץ עושה אותו דבר בשפה רגילה. אם החזה שלך הדוק ואתה יכול לשמוע את עצמך בונה תיק, אתה לא בישיבת אסטרטגיה. אתה מופעל. תאכל, תלך, תישן, או תגיד "אני הדוק מדי מכדי לדבר על זה בהגינות". המשפט הזה הציל יותר ערבים מכל משוב חכם ששמעתי. משוב הוא מילה של עבודה. בבית, הגרסה ההוגנת היא בקשה, שנאמרת פעם אחת, על דבר, לא על נשמה.

מה עולה ציון

ציון משנה את תשומת הלב של האדם האחר. במקום לחיות, הוא מתחיל לנהל את פסק הדין שלך. הוא מסתיר את הטעות. הוא עושה את המשימה הגלויה ומשאיר את הנסתרת. הוא שואל מה אתה רוצה ולא מה נכון. אתה תקרא לזה כבוד. זה פחד, או עייפות, וזה נראה כמו כבוד עד היום שבו לא נשאר כלום מלבד ציות. ציות הוא דרך בודדה לחלוק בית. אתה מקבל את הסטנדרט שלך. אתה מאבד את האדם שהיה חולק עליך כשטעית.

הכותרת האם בן הזוג שלך הוא נכס או התחייבות אני רוצה שתיקרא כאזהרה, לא כגיליון עבודה. ברגע שבן זוג הופך לנכס או להתחייבות בפיך, כבר שמת אותו במאזן. מאזן הוא כלי מבריק לחברה. הוא אכזריות בחדר שינה. איך להתמודד עם הטינה של מישהו הוא מה שתצטרך אחרי שהציונים נערמו, כי טינה היא הריבית על כבוד שלא שולם. ההשלכות של להעניש את בן הזוג שלך הן השלב הבא, כשהציון הופך לעונש: שתיקה, בוז, משיכת חיבה שמשמשת כטכניקת ניהול. עונשים עובדים על אנשים שלא יכולים לעזוב את החדר. זה לא בית. זו עריצות קטנה עם מצרכים.

אני לא אומר שאסור לך להיות לא מאושר, ואני לא אומר שכל גירוי הוא הערכה בתחפושת. לחוסר אושר צריך משפט. "אני בודד בבית הזה" אינו ציון. "נכשלת בערב" הוא ציון. המשפט הראשון מזמין אדם. המשפט השני מזמן עובד שעומד לקבל נזיפה בכתב. תלמד את ההבדל בפה שלך. אם אתה יכול לשמוע את הנזיפה, תעצור, ותגיד במקום זה את משפט הבדידות, או אל תגיד כלום עד שתוכל.

מה לעשות במקום

תפסיק את הציון בקול, פעם אחת, כדי שהאדם האחר לא יצטרך לנחש שהאקלים השתנה. "דיברתי איתך כמו מנהל. אני הולך להפסיק." אחר כך תפסיק. אל תעקוב אחרי ההתנצלות בהערכה קטנה יותר של איך ההתנצלות התקבלה. זה הכלי, שורד. במשך שבוע, תחליף כל משפט אופי במשפט דבר, או בשום משפט. "האור היה דלוק כל הלילה" הוא דבר. "אתה רשלני עם כסף" הוא אופי, אלא אם אתה במשבר אמיתי והרווחת שיחה קשה יותר בכך שהיית ספציפי זמן רב. רוב הלילות אינם המשבר הזה. רוב הלילות הם אדם עייף, שמשתמש בקול המשרד כי הוא גורם לו להרגיש מוכשר.

תבקש שינוי אחד, אם אתה צריך אחד, ותן לו להיות שינוי שהיית מקבל אם היו מבקשים אותו ממך. הדדיות היא המבחן שהמשרד לא תמיד משתמש בו והבית חייב להשתמש בו. אם אתה רוצה בוקר שקט יותר, תהיה מסוגל לבוקר שקט יותר. אם אתה רוצה עזרה במשימה, תן שם למשימה וקח אחת שהם נותנים לה שם. רשימת שיפורים שאתה מעביר מעבר לשולחן, בלי רשימה שחוזרת, היא הערכה. אתה יכול להרגיש את ההבדל בחדר בתוך דקה. אדם אחד מדבר. האחר מחשב. החישוב הזה הוא הקול של בית שהופך לעבודה.

תשים לב לשבוע שעליו היו הציונים, ותפרוש את אלה שבאמת היו על היום שלך. ערב חד מתחיל לעיתים קרובות בפגישה שהלכה רע, במספר שהפחיד אותך, או בעייפות שלא הודית בה. האדם ממול הופך למשטח שאתה עדיין יכול לשלוט בו. זה מובן וזה עדיין לא הוגן. תן שם לפגישה, למספר או לעייפות לעצמך לפני שאתה מדבר. אם אתה צריך לומר את זה בקול, תגיד את זה כשלך. "היה לי יום רע ואני מחפש מישהו לתקן" הוא משפט אמיתי. הוא מסיים את ההערכה לפני שההערכה מתחילה. האדם האחר יכול אז להיות חברה, או להשאיר אותך לבד לשעה, וזו טובה שכפוף לא רשאי להציע ואדם בבית יכול.

מאמרים קשורים: תרגול אחד מנצח מופע של ינואר, מה לעשות בשבוע שאחרי שהחלטת, איך לעזוב קצב שעדיין משלם.