אבל בציון השנה

אבל בציון השנה הוא לזיכרון. סמן את השבוע הציבורי הקשה, שמור על עבודה רגילה, ואל תהפוך אותו לתוכנית.

סימן קטן על אדן חלון רגיל. השנה לא צריכה במה.

התאריך מגיע לפני כל נאום

שנה היא יחידה מוזרה לאבל. השבוע עצמו לא נמשך שנה. אלה היו כמה ימים שבהם החדשות היו גדולות מהחדר, ואז לוח השנה המשיך. אנשים חזרו לעבודה. התמונות ירדו מהעמוד הראשון. אדם שנשא את השבוע ההוא הניח, בלי ממש להחליט, שהנשיאה תידלדל. ואז התאריך חזר, והשבוע היה שוב בגוף לפני שמשפט כלשהו היה מוכן.

אני כותב את זה בתחילת אוקטובר 2024, בציון שנה לשבוע ציבורי קשה. ב-12 באוקטובר בשנה שעברה כתבתי אבל, וההחלטה להמשיך לבנות. היצירה ההיא השתייכה לשבוע שאחרי 7 באוקטובר 2023. לא הייתי עד. הייתי רחוק מהאירוע. לא הייתה לי תוכנית פוליטית להציע, ועדיין אין. מה שהיה לי הוא העובדה הרגילה ששבוע ציבורי יכול להיכנס לחיים פרטיים, ושהעבודה של הימים שאחרי היא להמשיך לבנות בלי להעמיד פנים שהשבוע לא קרה. שנה אחר כך, העבודה קטנה יותר ממה שהרגישה בימים הראשונים, והיא לא גמורה.

Cruse Bereavement Support שם את המגוון של החוויה הזאת לעין. העמודים שלו על להבין אבל מפרידים בין השפעות האבל, הדרכים השונות לחיות אותו, והעבודה המעשית של לנהל אותו. אין צורה נכונה אחת. את מי אתה מתאבל, הנסיבות, וההיסטוריה שלך, כולם משנים את מזג האוויר. שבוע ציבורי אינו אותו אובדן כמו מותו של אדם שאהבת. הוא עדיין יכול להיות אבל. ה-NHS אומר זאת באותה מידה: אבל הוא התגובה לאובדן של משהו או מישהו חשוב, והוא לא שמור למוות. קשר, עבודה, בית, או שבוע ששינה את מראה העולם, כולם יכולים לעשות זאת. העמוד הוא אבל אחרי שכול או אובדן.

הזיכרון אינו תוכנית

הפיתוי בציון שנה הוא לשדרג זיכרון לעמדה. התאריך מרגיש חשוב, אז האדם שמרגיש אותו מושיט יד לנאום, לצד, לסיסמה, לתוכנית למדינות של אנשים אחרים. ראיתי את השדרוג הזה בשנה שעברה, בפיות של אחרים, וסירבתי לו בפי שלי. שנה לא הפכה אותי לעד. היא לא נתנה לי תוכנית. היא נתנה לי תאריך שאני מזהה.

זיכרון יכול להיות מסוים ועדיין צנוע. אתה יכול לזכור איפה היית כששמעת. אתה יכול לזכור את השעה שבה הפסקת לגלול. אתה יכול לזכור את ההחלטה, אם קיבלת אחת, לענות להודעה, לתת, לשמור על פגישה, לצאת מהוויכוח. אתה לא חייב לספר את האלימות. אתה לא חייב לשייך את השבוע למפלגה. לאנשים שהיו שם יש דין וחשבון משלהם, ולא לי לשפר אותו. מרחוק, המעשה המכבד הוא לסמן את מה שבאמת נשאת, ולעצור בשפת מה שלא ראית.

איך להתגבר על מותו של אדם אהוב הוא חדר אחר, והוא צריך להישאר אחר. היצירה ההיא היא למוות פרטי, מהסוג שמרוקן כיסא. שבוע ציבורי יכול להתחרז איתו, והוא אינו אותו אובדן. אם ציון השנה שלך הוא יום השנה של אדם, לך ליצירה ההיא והשתמש בה. אם ציון השנה שלך הוא שבוע של חדשות, אל תשאיל את טקסי הלוויה כדי להרגיש רציני. הרצינות כאן שקטה יותר. היא הסירוב להפוך את הזעזוע של השנה שעברה לוויכוח של השנה הזאת.

מה השנה באמת עושה

התיאור של ה-NHS תואם את מה שאני רואה באנשים שישרים לגבי התאריך. הלם וקהות באים קודם. עצב יכול להיות כבד. עייפות מופיעה כאילו השבוע היה עבודה גופנית. כעס מופיע, לפעמים כלפי אף אחד שאתה יכול לנקוב בשמו. אשמה מופיעה, כולל אשמה על הכעס. הרגשות האלה לא נוכחים כל היום. הם מגיעים בלי תור. אדם יכול להיות כשיר בצהריים וחסר תועלת בארבע, כי ריח, כותרת, או תאריך בטלפון פתחו את השבוע שוב. השלבים שאנשים מדקלמים, הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה, הם מפה גסה, לא גרם מדרגות. אתה יכול לדלג על אחד. אתה יכול לחזור על אחד. קבלה, בעמוד ההוא, לא אומרת שמה שקרה מוצא חן בעיניך. היא אומרת שאתה יכול לנוע עם העובדה שזה קרה.

שנה ארוכה מספיק כדי שהרגשות ייעשו פחות קבועים, וקצרה מספיק כדי שהתאריך יוכל להחזיר אותם בגודל מלא ליום או יומיים. החזרה הזאת אינה הוכחה שנכשלת בשנה. היא הוכחה שלזיכרון יש לוח שנה. אנשים סביבך עשויים להתייחס ליום השנה כיום שבו אתה אמור לגמור. לוח השנה שלהם אינו מערכת העצבים שלך. Cruse צודק: אבל נחיֶה ביותר מדרך אחת. יש אנשים שרוצים חברה. יש אנשים שרוצים הליכה ובלי שיחה. יש אנשים שעושים את העבודה שהם תמיד עושים, והעבודה היא החברה.

מה לעשות כשהעבודה מפסיקה להרגיש חדשה הוא שכן שימושי לתאריך הזה. כעבור שנה, השבוע הציבורי כבר אינו חדש. החידוש מעולם לא היה הנקודה. הנקודה היא שרגש יכול להישאר אחרי שהחידוש הלך, ושהרגש שנשאר עדיין ראוי לגודל אמיתי. אל תנפח אותו לעילה כדי שירגיש ראוי לכותרת המקורית. אל תכווץ אותו כדי שתוכל לומר לחבר שאתה בסדר לפני שאתה בסדר.

המרחק הוא חלק מהאמת

המרחק משנה את העבודה, והוא לא מבטל אותה. לא הייתי בחדרים שבהם אנשים מתו או הסתתרו או חיכו. אני לא כותב את החדרים האלה. פירוט גרפי מרחוק הוא סוג של גניבה. הוא שואל את האימה של מישהו אחר כדי להוכיח שהיית קשוב. קשב לא דורש את התמונה. הוא דורש שלא תשקר לגבי המקום שבו היית.

מרחוק, פרקטיקה נקייה היא קטנה. אתה יכול לומר את התאריך בקול. אתה יכול לשבת עשר דקות בלי מסך. אתה יכול לתת, אם נתינה הייתה ההחלטה שלך בשנה שעברה והיא עדיין ההחלטה שלך, בלי להפוך את המתנה לזהות. אתה יכול לקרוא דין וחשבון מפוכח אחד אם אתה צריך את העובדות, ואז לסגור אותו. אתה יכול להתקשר לאדם אחד שנושא את אותו שבוע, ולדבר על היום שאתה באמת חי, לא על המפה. איך לשפר את האינטליגנציה הרגשית שלך היא המיומנות הארוכה שמתחת לשיחה הזאת: לשים לב למה שאתה מרגיש, לקרוא לו בשם בלי להפוך אותו לחובה של מישהו אחר, ולשמוע את האדם האחר בלי לגייס אותו.

דף העובדות של ארגון הבריאות העולמי על הפרעת דחק פוסט-טראומטית משרטט קו שעוזר. רוב האנשים שחיים אירוע שעלול להיות טראומטי לא מפתחים PTSD. מצוקה נפוצה. החלמה, לרוב, באה עם הזמן, ותמיכה מאנשים אחרים מורידה את הסיכון. PTSD הוא דפוס מסוים: חוויה מחדש לא רצויה, הימנעות מתזכורות, ותחושת סכנה מוגברת, רצינית מספיק כדי להפריע לחיים רגילים. אחר צהריים כבד ביום שנה אינו האבחנה הזאת. לדעת את ההבדל מונע ממך להפוך זיכרון לעניין רפואי, ומונע ממך להתעלם מדפוס שהפסיק אותך מלחיות.

עבודה רגילה אינה בגידה

בשנה שעברה ההחלטה הייתה להמשיך לבנות. שנה אחר כך אני עדיין חושב שההחלטה ההיא הייתה בגודל הנכון. לעצור את כל העבודה הרגילה היה מופע של קרבה שלא הייתה לי. להפוך את השבוע לתוכנית פוליטית היה מופע אחר. העבודה שלפניי עדיין הייתה העבודה: עמוד, שיחה, אדם שהיה צריך תשובה שלא היה לה שום קשר לחדשות. לעשות את העבודה הזאת לא היה אדישות. זו הייתה ההחלטה, שמורה.

ה-NHS מעשי לגבי הגודל. אל תנסה לעשות הכל בבת אחת. הצב יעדים קטנים. דבר עם מישהו אם דיבור עוזר. הזז את הגוף. אכול בשעות קבועות. אל תשתמש באלכוהול או בהקהיה אחרת כדי לעבור את התאריך. השורות האלה אינן אישיות. הן דרך להישאר בתוך יום שרוצה להפוך למנהרה. פעילויות כדי לשמור על חדות המוח שייכות לכאן מסיבה פשוטה. דעת בהלם מצטמצמת. הליכה, עמוד, משימה עם התחלה וסוף, נותנים לה רוחב שוב. אתה לא חייב להיות מעורר השראה. לך בעקבות התשוקה שלך היא עצה רקובה היא האזהרה הנכונה אם מישהו אומר לך שיום השנה צריך לגלות את התכלית שלך. הוא לא צריך. התכלית יכולה לחכות עד יום חמישי.

איך לעזוב קצב שעדיין משלם היא החלטה אחרת, ואני לא רוצה שהתאריך הזה יזייף אותה. לעזוב חיים כי לוח השנה עדיין משלם הוא בחירה אמיתית, שנעשית באור יום, על הימים שלך. יום שנה של אבל ציבורי אינו הבחירה הזאת. אל תתפטר, אל תעבור דירה, ואל תכריז על עצמי חדש כי תאריך כאב. סמן את התאריך. שמור על הבנייה שכבר בחרת. אם שינוי בחייך מגיע, הוא היה מגיע לפני השבוע הזה, ואפשר לעשות אותו אחר כך, כשמזג האוויר בתוכך אמין יותר.

כשהתאריך צריך סוג אחר של עזרה

יש נקודה שבה הזיכרון כבר אינו כל הסיפור. ה-NHS מבקש ממך לראות רופא אם אתה מתקשה להתמודד, אם מצב רוח ירוד נמשך יותר משבועיים, אם הדברים שאתה מנסה לא עוזרים, או אם אתה רוצה הפניה. הוא גם נותן שם לאבל ממושך: עצב או אשמה שלא מתרככים לאורך חודשים, דעת שלא יכולה לעזוב את האדם שמת, קושי לקבל את המוות, יום רגיל שלא מתניע מחדש. שבוע ציבורי אינו אוטומטית ההפרעה הזאת. אם השנה לא הוקלה בכלל, אם השינה הלכה, אם אתה נמנע מחלקים שלמים של חייך, דף העובדות והעמוד של ה-NHS מסכימים שהטיפול קיים ושאינך חייב להמציא אותו לבד.

העמוד של ארגון הבריאות העולמי ישר באותה מידה לגבי טיפול. טיפול נפשי יכול לעזור, כולל גישות שנותנות לאדם לפגוש את הזיכרון במסגרת בטוחה. טיפול עצמי תומך בטיפול הזה. הוא לא מחליף אותו. שמור על שגרה איפה שאתה יכול. דבר כשאתה מוכן, לא כשיש קהל. צמצם את מה שמחמיר את התסמינים. לך, אפילו הליכה קצרה. ישן בכוונה. אם המשפטים האלה מרגישים בלתי אפשריים, אי האפשרות הזאת היא מידע. זה הרגע לבקש מאיש מקצוע קליני, לא הרגע לכתוב מניפסט.

אני אומר את זה כאדם שישב עם התאריך, לא כאיש מקצוע קליני. אם אתה בסכנה מיידית, השתמש בעזרה הדחופה ששירות הבריאות שלך מפרסם. נר על אדן חלון הוא לזיכרון. הוא אינו תוכנית חירום.

סמן את היום, והשאר את הוויכוח סגור

הצלחה שלעולם אינך מפרסם היא עדיין הצלחה היא היצירה שבאה אחרי זאת בדעתי שלי, כי שנה של נשיאה שקטה כמעט אף פעם לא נראית כמו משהו שפיד היה מתגמל. אתה לא צריך לפרסם את יום השנה. אתה לא צריך להסביר אותו לאנשים שרוצים צד. אתה יכול לכתוב שורה פרטית אחת: מה שאתה זוכר, מה שלא תעמיד פנים שראית, ומה שתעשה ביום הרגיל שאחרי. השורה הזאת היא הסימן.

אם אתה זוכר דבר אחד, זכור את הגודל. ציון השנה של שבוע ציבורי קשה הוא לזיכרון. הוא אינו נאום חדש, והוא אינו תוכנית. הייתי רחוק באוקטובר שעבר, ואני לא קרוב יותר לחדרים ההם כי עברה שנה. ההחלטה להמשיך לבנות עדיין עומדת. סמן את התאריך. עשה את הדברים האנושיים הקטנים שה-NHS ו-Cruse באמת ממליצים עליהם. קבל עזרה קלינית אם השנה לא החזירה לך את חייך. אחר כך השאר את הוויכוח במקום שבו היה, לא פתוח, וחזור לעבודה שהייתה שלך לפני שהשבוע התחיל.

מאמרים קשורים: הצלחה שלעולם אינך מפרסם היא עדיין הצלחה, אבל, וההחלטה להמשיך לבנות, מה לעשות כשהעבודה מפסיקה להרגיש חדשה.