הצלחה שלעולם אינך מפרסם היא עדיין הצלחה

הצלחה שלעולם אינך מפרסם היא עדיין הצלחה. שמור רישום פרטי של מה שנעשה, והפסק להתייחס לפיד כפנקס היחיד.

העבודה בשולחן. אף אחד לא פרסם את השבבים.

פיד הוא חלון, לא פנקס

תוצאה שלעולם לא מגיעה לפיד היא עדיין תוצאה. אני חייב לומר את זה בכזאת פשטות כי הרעיון ההפוך נעשה ברירת המחדל. אם שבוע אי אפשר לצלם, לכתוב לו כיתוב, ושלאנשים שלא היו בחדר יכירו אותו, סוג מסוים של קורא מחליט שהשבוע לא נספר. השולחן שלפניי אומר אחרת. הפטיש שחוק. השבבים על הרצפה. החיבור מחזיק. שום דבר מזה לא דרש קהל, והחיבור לא נעשה חלש יותר כי אף אחד לא מחא כפיים.

אני מחזיק חיים ציבוריים. אני מפרסם ספרים. אני עונה לראיונות כשעיתון שואל שאלה אמיתית. החיים הציבוריים האלה הם חלון. אנשים יכולים להביט דרכו. החלון אינו הבית. הבית הוא השבוע: השיחה שסגרה בעיה, העמוד שנגמר, האדם ששולם לו בזמן, התרגול שחזרת עליו כשלא התחשק לך. האם אתה רואה את עצמך כאדם מצליח? היא שאלה הוגנת, והיא מתקלקלת ברגע שהראיה היחידה שאתה מקבל היא ראיה שזר יכול לראות. הצלחה שלעולם אינך מפרסם היא עדיין הצלחה. המשפט הוא התיקון.

אבל בציון השנה לימד אותי צניעות קרובה. כמה מהשבועות הרציניים ביותר בחיים לא מייצרים דבר שפיד היה מתגמל. אתה נושא אותם. אתה ממשיך לבנות. אתה לא הופך אותם לתוכן. אותו כלל חל על שבוע טוב. גם את השבוע הטוב אינך חייב לקהל. מה לעשות כשהעבודה מפסיקה להרגיש חדשה הוא האמצע של האמת הזאת. חידוש הוא מה שפיד יכול למכור. תוצאה לעתים קרובות משעממת עד שהיא אמיתית.

השבוע שלא היית כותב לו כיתוב

חשוב על שבוע שהיה מביך אותך לפרסם, לא כי הוא היה מביש, אלא כי הוא היה נראה כמו כלום. ענית על אותו סוג הודעה ארבעים פעם. תיקנת מספר שהיה שגוי חודש. תרגלת מיומנות עד שהגרסה המרגשת מתה והגרסה הפשוטה נשארה. קיימת הבטחה לאדם שלעולם לא יזכיר אותה. בסוף השבוע ההוא אתה מתפתה לומר שלא עשית כלום. עשית את השבוע. הכיתוב היה מכווץ אותו לפוזה, אז צדקת שלא כתבת את הכיתוב. אתה טועה אם אחר כך אתה מוחק את השבוע מהחשבון שלך על עצמך.

למה למזל אין שום קשר להצלחה חשוב כאן. מזל הוא סיפור שאנשים מספרים כשהרגע הנראה מגיע: החוזה, החדר, המחיאות הכפיים. השבוע שלפני הרגע הנראה הוא בדרך כלל ערימה של שעות שלא פורסמו. אם אתה סופר רק את הרגע הנראה, תרדוף אחרי מזל ותתעלם מהערימה. אם אתה סופר את הערימה, המזל נעשה דמות קטנה יותר. הוא יכול לפתוח דלת. הוא לא יכול לעשות את השבוע.

5 סימנים שאתה כבר מתקדם שימושי כשהערימה מרגישה בלתי נראית. תנועה היא לעתים קרובות סימן שלא היית מצלם: ביקשת עזרה, התחלת מחדש אחרי יום רע, אמרת את האמת על עיכוב, עשית קודם את החלק המשעמם. הסימנים האלה לא בטרנד. הם עדיין סימנים. איך לעזוב קצב שעדיין משלם היא הגרסה הגדולה יותר, לאדם שחייו הציבוריים נראים מצליחים והשבוע הפרטי שלו לא. הציון הציבורי יכול להמשיך לשלם בזמן שהרישום הפרטי אומר שהקצב שגוי. לא תראה את הפיצול הזה בפיד. תראה אותו בעמוד שאתה שומר לעצמך.

העמוד שאני שומר מחוץ לפיד

רישום פרטי אינו יומן לביוגרף עתידי. הוא רשימה של מה שנעשה, כתובה במקום שהאלגוריתם לא יכול לתת לה ציון. אני משתמש בעמוד פשוט. תאריך. שלוש שורות. מה זז. מה נתקע. מה אעשה אחר כך, במשפט אחד. בלי קהל. בלי מופע של ענווה. אם השורה היא "סיימתי את הפרק", זאת השורה. אם השורה היא "נמנעתי מהפרק ורוקנתי את תיבת הדואר במקום", גם זאת השורה. העמוד הוא פנקס. פנקס שמחמיא לך חסר תועלת כמו פיד שמחמיא לך.

פעם בחודש אני קורא את העמוד לאחור. החודש בדרך כלל נראה טוב יותר ממה שהרגשתי כשהייתי בתוכו, ולפעמים הוא נראה גרוע יותר, וזו הנקודה של לקרוא אותו. רגש הוא ארכיונאי גרוע. העמוד זוכר את המסירה ששכחת שעשית. הוא גם זוכר את ההבטחה שחידשת ולא קיימת. איך להשאיר את הרגליים על הקרקע אחרי שהשגת הצלחה הוא התאום הציבורי של הקריאה החודשית הזאת. מחיאות כפיים מרימות את הרגליים. עמוד פרטי מחזיר אותן לרצפה, כי הרצפה היא המקום שבו השבוע הבא קורה.

אל תהפוך את העמוד הפרטי לפיד שני. יש אנשים שמצלמים את היומן. זו תחפושת של כנות. העמוד עובד כי אף אחד לא בא. אם אתה צריך עד, בחר אדם אחד והראה לו שורה אחת. אל תתבייש לבקש עזרה היא המיומנות, בשימוש בגודל הנכון. עד אחד יכול לומר לך אם השורה אמיתית. קהל יכול רק לומר לך אם השורה אהובה.

לחץ אוהב קהל

לוח תוצאות ציבורי אינו רק יהירות. הוא תנאי עבודה. העמודים של ה-Health and Safety Executive על לחץ ובריאות הנפש בעבודה מתייחסים ללחץ שקשור לעבודה כדבר שאתה מנהל על ידי מבט בדרישות ופעולה לגביהן: הערכת סיכון, הסימנים, ומה שמעסיק חייב לעשות. קהל שלעולם לא מחתים יציאה הוא דרישה. אם תחושת היום שנגמר תלויה בתגובה מאנשים שלא היו בעבודה, הוספת משמרת. למשמרת אין תיאור תפקיד ואין סוף.

MedlinePlus מתאר לחץ כדרך שבה המוח והגוף עונים על אתגר או על דרישה. התשובה יכולה להיות מועילה לרגע. הורמונים עושים אותך ערני. טלטלה קצרה יכולה לעזור לך לפעול. אותה מכונה, שנשארת דולקת כי פיד אולי עוד ימסור פסק דין, כבר אינה כלי. היא מזג האוויר שאתה חי בו. העמוד כאן: לחץ. רישום פרטי מוריד דרישה אחת. היום יכול להיגמר כשהעבודה נגמרת, לא כשהתגובות נגמרות.

ה-National Institute of Mental Health מחזיק עמוד על לדאוג לבריאות הנפש שלך ליד העמודים שלו למציאת עזרה. אני משתמש בשני הרעיונות. טיפול רגיל הוא שינה, אוכל, תנועה, ויום שמכיל משהו שאינו תצוגה. עזרה קלינית היא דלת אחרת, והיא דלת אמיתית. הצלחה פרטית לא אומרת שאתה מסתדר לבד עם דעת שהפסיקה לעבוד. היא אומרת שאתה מפסיק להשתמש בזרים כמידת השאלה אם השבוע היה אמיתי. אם השבוע אמיתי ואתה לא בטוב, אתה עדיין מבקש טיפול. הפיד אינו טיפול.

פרסום יכול לשנות את העבודה

אני לא נגד פרסום. אני נגד לתת לפרסום להפוך לסיבה של העבודה. יש עבודה שהיא ציבורית מטבעה. ספר נעשה כדי שייקרא. תיקון שמשאיר את החנות של לקוח פתוחה אולי לא ייראה בידי אף אחד מלבד הלקוח, וזה הקהל הנכון. לפני שאתה משתף תוצאה, שאל לשם מה השיתוף. אם הוא מלמד, אם הוא מקיים הבטחה של שקיפות, אם הוא עוזר לאדם הבא לעשות את העבודה, פרסם אותו. אם הוא שם כדי שתוכל להרגיש גמור, אתה לא גמור. אתה קונה רגש.

יש אפקט שני, שקט יותר. ברגע שאתה יודע שמשימה תפורסם, אתה מתחיל לבחור משימות שמצטלמות יפה. אתה משייף את הפנים הנראות ומשאיר את הגב מחוספס. אתה בוחר את הפרויקט עם לפני ואחרי ונמנע מהפרויקט שהוא רק אחרי, בלתי נראה, מבני, וחשוב יותר. לאורך שנה, חיים שנטויים אל מה שאפשר לפרסם נעשים חיים אחרים. הרישום הפרטי הוא איך אתה שם לב להטיה בזמן שאתה עדיין יכול ליישר אותה.

איך לעזוב קצב שעדיין משלם שייך למבט השנתי הזה. קצב יכול לשלם, והוא עדיין יכול להיות החיים הלא נכונים, במיוחד אם התשלום כולל תשומת לב. תשומת לב היא סוג של שכר. היא מגיעה מהר יותר מכסף והיא גם נשרפת מהר יותר. אם השבועות היחידים שאתה מכבד הם השבועות שהרוויחו אותה, תבנה חיים שלא יכולים לשרוד חודש שקט. חודשים שקטים באים. מחלה, אבל, עבודה נחוצה ומשעממת, ילד, כישלון שלא כדאי לקשט: כולם שקטים. הגדרה של הצלחה שמתה בחודש שקט מעולם לא הייתה הגדרה. היא הייתה הגדרה במכשיר.

הצלחה שנשארת בחדר

נסה את זה בשלושים הימים הבאים, ואל תכריז שאתה מנסה. בסוף כל יום עבודה, כתוב שלוש שורות שהיו חסרות תועלת ככיתוב. בלי שם תואר שנועד להרשים. בלי מספר שאינך יכול להצביע עליו במסמך. בסוף החודש, קרא את השורות פעם אחת, לבד. הקף את התוצאות שהיו נשארות אמיתיות אם כל חשבון שיש לך היה כבה. השורות המוקפות האלה הן ההצלחה. השאר היה תצוגה, ותצוגה יכולה להיות נעימה בלי להיות העבודה.

אם אתה רוצה אדם נוסף בניסוי, בחר מישהו שראה אותך עובד, לא מישהו שראה אותך מפרסם. הראה לו את השורות המוקפות. שאל אם הוא מזהה את החודש. אחר כך עצור. אתה לא צריך פאנל. אתה צריך פנקס שאינו חלון. הפיד יכול להישאר פתוח לדברים ששייכים לציבור. הפטיש, השבבים, והחיבור שמחזיק יכולים להישאר בחדר. הם נספרו לפני שמישהו הביט, והם נספרים אם אף אחד לא יביט לעולם.

מאמרים קשורים: הרגל מוכן כשהוא משעמם אותך, מה לעשות כשהעבודה מפסיקה להרגיש חדשה, אבל בציון השנה.