Damien Soitout
מה שהבעלים שומר הוא עובדה ארגונית. תכתוב את הפעילויות שנשארות, ואת הכיסא היומי שהמנהל הכללי לוקח.
לחיצת יד יכולה לסמן פיצול של שולחנות. החלק המועיל הוא השורה הכתובה על מי מחליט מה ביום שני.
מה שהבעלים שומר, ומה שהמנהל הכללי לוקח, הוא עובדה על עבודה. זה לא מצב רוח, וזו לא מריבה. אני כותב את זה ב-22 ביוני 2022 כי עיתון כבר הדפיס גרסה אחת של העובדה הזאת, וכי בעלים ממשיכים ללמוד את אותו שיעור בלי שמשק הבית שלי יצטרך ללמד אותו. ב-31 במאי PresseLib רשם חלוקה של חברות ומינוי. אני שמרתי את הייעוץ, את הפעילות הפרמצבטית, ואת היבוא והיצוא של יינות ומשקאות חריפים. משתף פעולה מהימן מונה למנהל כללי, והאחריות היומית עברה עם הכיסא הזה. הידיעה כאן: Changer de vie. זה המשפט המודפס. השיעור שמתחתיו שייך לכל פירמה שיש בה גם בעלים וגם אדם שמנהל את היום.
אני לא מספר מחדש את הדרך שהובילה למשפט. פרופיל ארוך הוא מסמך שאתה קורא פעם אחת. כבר אמרתי איך לקרוא ידיעה מהסוג הזה. מה שחשוב לעסק הוא השורה עצמה. פעילויות אחדות נשארו עם הבעלים. הכיסא היומי עבר למנהל כללי שהבעלים סמך עליו. אין צורך בסיפור שני. אם הפירמה שלך עומדת מול אותה שורה, אתה לא צריך עיתון, כפר, או צוות שחקנים. אתה צריך עמוד שאומר אילו החלטות נשארות שלך ואילו החלטות לא תיגע בהן עוד.
בעלים מתנגדים לעמוד הזה כי בעלות מרגישה כמו חובה להיות בכל מקום. היא לא. בעלות היא תביעה על השארית, על הפעילויות שבחרת לשמור, ועל הזכות לשכור את האדם שמנהל את השאר. נוכחות בכל ישיבה היא הרגל. הרגלים מתחפשים לחובה כשהבעלים פוחד שפירמה בלי הקול שלו בחדר תהיה פירמה אחרת. לפעמים הפחד הזה מדויק. אז לא בחרת מנהל כללי. בחרת תואר. התרופה אינה לשבת בחזרה בכל כיסא. התרופה היא לבחור שוב, ולכתוב את הגבול במקום ששניכם יכולים לראות אותו.
במקרה המודפס, מה שנשאר היה סט של פעילויות, לא אווירה. הייעוץ נשאר. הפעילות הפרמצבטית נשארה. היבוא והיצוא של יינות ומשקאות חריפים נשארו. אמרתי לכתב שאלה החלקים שלוקחים את רוב הזמן. זמן הוא רמז. הבעלים לעתים קרובות שומר את העבודה שהיא איטית, קשורה באנשים, וקשה להאצלה ביום שלישי, ואז מגלה ש"לשמור" אותה אינו אותו דבר כמו לעשות כל שעה שלה. לשמור אומר שאתה נשאר אחראי לכיוון של הפעילות הזאת. זה לא אומר שאתה מאשר את הגופן בחשבונית.
תכתוב את הרשימה שנשמרה כפעילויות והחלטות, לא כרגשות. פעילות היא ייעוץ לסוג מוגדר של לקוח, או מסחר בסוג מוגדר של טובין, או קו מוצרים עם שם. החלטה היא זו שמחייבת את הפירמה: מחיר שמשנה את השנה, שותפות, גיוס בראש הפעילות הזאת, עצירה. אם אינך יכול לקרוא בשם להחלטה, עוד אינך יודע מה שמרת. אתה יודע ממה אתה נהנה. הנאה מותרת. היא אינה מסמך ממשל.
המסגרת המושגית של המועצה לתקני חשבונאות בינלאומיים אינה מדריך ניהול, ואני לא מבקש מפירמה קטנה לאמץ תקן דיווח כדי למסור למישהו את הכיסא היומי. אני מצביע על רעיון אחד בתוכה, כי הרעיון פשוט. דיווח למטרה כללית צריך ישות מדווחת, וגבול. נכס, התחייבות והון עצמי הם תביעות עם קצוות. פירמה שהבעלים שלה לא יכול לומר איפה סמכותו נגמרת היא פירמה שהגבול שלה חי במצב רוח. מצבי רוח משתנים בימי שישי. קצוות לא צריכים.
יש מבחן אישי שאני משתמש בו. אם אני ברכבת, או חולה, או פשוט נחוש לא לפתוח את המחשב אחרי שבע, אילו החלטות נעצרות? אלה שנעצרות הן אלה שלא באמת מסרתי, לא משנה מה אומר התואר על השולחן השני. אלה ההחלטות להזיז, או להודות שאני שומר. להעמיד פנים שהן זזו, בזמן שהפירמה עדיין מחכה לכן שלי, הוא הדרך שבה בעלים מתישים מנהלים כלליים ואז מאשימים אותם בחוסר יוזמה.
המנהל הכללי לוקח את היום. במקרה המודפס זה אמר את האחריות היומית, שנמסרה למשתף פעולה מהימן. אמון הוא המילה שהעיתון השתמש בה, ואמון הוא המילה הנכונה, בתנאי שאינך מתחבא בתוכה. אמון אינו חום. אמון הוא תיעוד. ראית את האדם מחליט, מתקן, ואומר לך את האמת כשהתיקון היה מכוער. אתה מוכן לשמוע על החלטה אחרי שהיא התקבלה, בתוך המסלול שכתבת, בלי לפתוח אותה מחדש בשביל ספורט.
מה שהמנהל הכללי לוקח צריך להיות מסוים כמו מה שהבעלים שומר. היום כולל כוח אדם מתחת לקו ששמרת לעצמך, את בעיית הלקוח הרגילה, את לוח הזמנים, את שגרת הקופה, את הספק שמאחר, את הישיבה שלא צריכה את הבעלים בחדר. הוא כולל את הזכות לומר לך לא כשאתה מושיט יד בחזרה למסלול הזה. אם המנהל הכללי לא יכול לומר לא, אין לך מנהל כללי. יש לך עוזר עם תואר גדול. עוזרים יקרי ערך. הם חוזה אחר.
כתבתי על הרגע שבו עמיתים נעשים צוות שאתה מוביל במחברים בעבודה אל להיות הבוס. אותה מבוכה מופיעה כשהבעלים מפסיק להיות הבוס של היום. אנשים עדיין יעברו ליד המנהל הכללי כדי למצוא אותך, כי הרגל מהיר יותר מתרשים ארגוני. העבודה שלך, לעונה, היא להחזיר אותם בהליכה. לא בנאום על העצמה. במשפט: ההחלטה הזאת יושבת על השולחן השני. תרגיש גס עשר הפעמים הראשונות. הגסות היא הגבול שלומד לעמוד.
תכונות של מנהיג נדונות כאילו הכיסא הוא אישיות. חלק מזה הוגן, ופירטתי מה שאני חושב שחשוב בעשר התכונות של מנהיג אמיתי. אף אחת מהתכונות האלה לא מחליפה את העמוד. אדם רגוע בלי גבול עדיין יקבל שיחה בחצות. אדם קפדן עם עמוד ברור יכול ללכת הביתה. אם אתה בוחר את משתף הפעולה, תבחר לפי ההחלטות שעל העמוד, לא לפי ההרגשה שיש לך במסדרון.
תעשה את זה בבוקר שקט, לא בשבוע שמשהו נשבר. עמוד אחד מספיק. עמודה אחת: פעילויות והחלטות שהבעלים שומר. עמודה שתיים: החלטות שהמנהל הכללי מקבל בלי לשאול. עמודה שלוש: החלטות שתקבלו יחד, ובאיזו מהירות. עמודה ארבע: מה קורה כשאינכם מסכימים. אי הסכמה היא נורמלית. היא לא שערורייה, והיא לא צריכה סיפור. העמוד צריך לומר למי יש המילה האחרונה במסלול. אם כל אי הסכמה חוזרת לבעלים, לא פיצלת את השולחנות. הוספת ישיבה.
המדריך של מינהל העסקים הקטנים של ארצות הברית לתכנון העסק שלך מבקש ממך לתאר איך החברה בנויה ומי ינהל אותה, כולל הצורה המשפטית ומי אחראי על מה. הסעיף הזה קיים כי מלווים ושותפים לא יכולים להשתמש בלחיצת יד כתרשים ארגוני. גם אתה לא צריך להשתמש בלחיצת יד ככזה. הצורה המשפטית היא בחירה נפרדת. בעלים יחיד, שותפות, חברה: לכל אחת כללים משלה. פיצול השולחנות יכול להתקיים בתוך כל אחת מהן. אל תחכה שעורך דין ימציא את שורת בוקר יום שני. עורך הדין יכול לרשום אותה. אתה צריך להתכוון אליה.
בעלים גם מבלבלים את הפיצול הזה עם יציאה. יציאה היא מכירה, סגירה, או צעד הרחק מהשארית עצמה. טיפלתי בזה כשאלה בפני עצמה במהי אסטרטגיית היציאה שלך. לשמור פעילויות ולמסור את היום אינו יציאה. זו פירמה שיכולה לרוץ ביום שני בלי שאתה בכל כיסא. תכתוב את השורה. ואז תשמור אותה.
