Damien Soitout
תן ליום הקצר לסיים את העבודה. אחר צהריים קצר הוא עצירה טבעית. תשתמש בו כדי שהשינה תוכל להתחיל, במקום להעמיד פנים שהיום עדיין ארוך.
הבוקר יכול להיות מלא. אחר הצהריים הקצר הוא עדיין עצירה, אם אתה נותן לאור לסיים את העבודה.
אחר צהריים קצר הוא עצירה טבעית, אם אתה נותן לעבודה להסתיים איתו. בשבועות האלה האור נכשל מוקדם. אתה יכול לראות את זה בחלון בזמן שהרשימה על השולחן עדיין נראית כמו יום ארוך. אנשים לא טועים כי החושך מגיע. החושך כנה. הם טועים כשהם ממלאים את אחר הצהריים הקצר כאילו היום עדיין ארוך, ואז מתנהגים כמופתעים כשהשינה לא רוצה להתחיל. אני כותב את זה ליד הטקסטים הישנים יותר על לחץ והרפיה, לא כעותק שני שלהם. אמנות ההרפיה מלמדת אותך איך לרדת. תפחית את הלחץ שלך בעבודה מלמדת אותך מה לעשות עם לחץ בתוך משרה. זו עובדה קטנה יותר. השמש זזה. הרשימה שלך לא. אחד מהם צריך לנצח, וזו צריכה להיות השמש.
למה מנוחה יכולה להפוך אותך לערני יותר היא גרסת הבוקר של אותה ביולוגיה. גוף שמותר לו לסיים את היום חושב טוב יותר ביום שאחרי. גוף שמבקשים ממנו לזייף אור יום עם מנורה ומועד חושב שהוא נאמן. שודדים אותו, בדרך כלל הבעלים שלו. אני עשיתי את השוד. העבודה שמיוצרת בשעה המלאכותית השלישית היא לעיתים רחוקות העבודה שהייתי מגן עליה בבוקר. זו תנועה, ותנועה מרגישה כמו סגולה כשהחלון נעשה שחור.
העמודים של ארגון העבודה הבינלאומי על בטיחות ובריאות בעבודה קיימים כי שעות הן שאלת בטיחות, לא רק שאלת אופי. עייפות פוצעת אנשים. היא פוצעת שיקול דעת לפני שהיא פוצעת גב. יום חורף קצר אינו אמנה של הארגון, ואני לא טוען שהוא כן. אני משתמש במסגרת שלהם להחלטה פרטית. אם המוסד שחוקר עבודה מתייחס לשעות כאל סיכון, מותר לך להתייחס לאחר הצהריים המאוחר שלך כאל סיכון גם כן. אתה לא צריך רגולטור במטבח כדי לכבות את המנורה.
הוא מבקש סוף. לא אישיות חדשה, ולא חופשה. סוף: שעה, קשורה לאור שאתה יכול לראות, שבה עבודת היום גמורה גם אם הרשימה לא. הרשימה תשרוד. רשימות הן בנות אלמוות. שינה לא. MedlinePlus על שינה בריאה מתאר שינה כתהליך שהגוף מריץ, עם קצב, לא כפרס שאתה מרוויח על ידי ריקון תיבת הדואר. אם אתה דוחף את העבודה אל השעות שהגוף עמד להשתמש בהן כדי לרדת, אתה לא מקבל יום ארוך יותר. אתה מקבל לילה גרוע יותר ומחר עמום יותר, שאותו תנסה לתקן במחר ארוך יותר. כך דצמבר הופך למנהרה.
העמוד של Sleep Foundation על כמה שינה אנחנו צריכים שם טווח על הלילה: רוב המבוגרים הבריאים צריכים בין שבע לתשע שעות. תספור אחורה מהשעה שבה אתה חייב להיות ער. הספירה הזאת היא הרגע הישר המאוחר ביותר לעצור, ובעונה קצרה האור לעיתים קרובות יסכים איתה. אם האור הולך ועדיין יש לך שעתיים של "רק לסיים", החלטת שהמנורה גוברת על הלילה. תגיד את זה בקול פעם אחת. זה נשמע פחות אצילי כשאתה שומע את זה. "אני בוחר תודעה עמומה יותר מחר כדי שהרשימה הזאת תיראה קצרה יותר הלילה." לפעמים הבחירה אמיתית, כי קיים מועד אמיתי. ברוב הלילות המועד הוא רגש שרשימה לא גמורה היא אירוע מוסרי. היא לא. היא רשימה.
חשיבות השינה היא הטיעון הארוך יותר להגן על הלילה בכלל. האם אתה ישן מספיק, או יותר מדי, הוא הטיעון על המינון, ואין להתעלם ממנו. יום קצר אינו פקודה לחיות במיטה. הוא פקודה להפסיק להעמיד פנים שארבע אחר הצהריים בחודש חשוך הן אותו משאב כמו ארבע אחר הצהריים ביוני. היתרונות של מקלחות קרות הם כלי אחר, טלטלה, וטלטלה אינה תחליף לסוף. אם אתה צריך הלם כדי להמשיך לעבוד אחרי האור, אתה לווה ערנות. ההלוואה מגיעה לפירעון באחת בלילה, כשהתודעה בהירה והיום כבר הרוס.
תבחר את הרמז לפני שאתה עייף, כי אנשים עייפים מנהלים משא ומתן עם עצמם ומפסידים. הרמז יכול להיות הרגע שבו החדר צריך מנורה לקריאה, או שעת שעון שתואמת לעונה שבה אתה גר. כשהרמז מגיע, אתה מסיים את המשפט שבו אתה נמצא, כותב את הפעולה הבאה ברשימה כדי שהרשימה לא תחיה בראש שלך, ועוצר. הפעולה הבאה הכתובה היא מה שהופך עצירה לאפשרית. לולאה פתוחה היא מה שגורר אותך בחזרה לכיסא. תלכוד אותה. אחר כך תצא.
אל תחליף את העבודה במסך בהיר יותר ותקרא לזה מנוחה. סוג אחר של בהירות הוא עדיין דרישה מאותה מערכת שצריכה את החושך. תאכל משהו רגיל. תדבר עם אדם במשפטים ארוכים יותר מתשובה. תצא החוצה אם אתה יכול, אפילו לעשר דקות, כדי שהעין תקבל את הערב האמיתי ולא תמונה של אחד. אחר כך תן לבית להיעשות עמום יותר בכוונה. זה לא טקס שאתה צריך למתג. זו סדרה שאומרת לגוף שהיום נסגר. גופים מאמינים לסדרות. הם לא מאמינים לכוונות.
אם אתה חולק את הערב עם מישהו, העצירה היא עובדה משותפת, לא סגולה פרטית. תגיד מתי סיימת כדי שהם לא יתחרו במחשב הנייד על מה שנשאר ממך. אדם שנמצא פיזית בחדר ונפשית ברשימה אינו נח, והוא אינו חברה. הבית שלך אינו הערכת צוות, והיום הקצר הוא דרך אחת למנוע ממנו להפוך לכזאת. אתה לא יכול להיות אדם הוגן ליד השולחן אם השולחן הוא שלוחה של שולחן העבודה. תסיים את שולחן העבודה.
יהיה יום שבו העבודה באמת לא ניתנת לסיום בתוך האור. משלוח, הגשה, אדם שצריך אותך. ביום הזה, תעצור משהו אחר במשקל שווה ביום שאחרי, באור יום, כדי שהחוב לא יתגלגל. עונה קצרה יכולה לספוג לילה ארוך אחד. היא לא יכולה לספוג מדיניות של לילות ארוכים. אם כל אחר צהריים הוא החריג, אין לך עונה. יש לך הרגל שמשתמש בחושך ככיסוי. תן שם להרגל. אחר כך תחתוך אותו ביום רגיל, שהוא סוג היום היחיד שההרגל פוחד ממנו.
מותר לך להשאיר לא גמור כל דבר שלא יפצע אדם, לא ישבור הבטחה אמיתית, ולא יקלקל דבר חומרי עד הבוקר. זה היתר רחב. רוב מה שאנשים מסיימים בחושך לא עומד במבחן הזה. הוא עומד במבחן אחר: "אני רוצה להרגיש מעודכן". מעודכן הוא רגש, והוא זז. אתה לא תתפוס אותו על ידי הישארות. אתה תזיז אותו לבוקר של מחר, שבו תודעה שנחה יכולה לעשות את אותה משימה בפחות זמן ועם פחות התנצלויות. מדדתי את זה בשבועות שלי לעיתים קרובות מספיק כדי לבטוח בזה. השעה אחרי שהאור נכשל היא שעה גרועה לשיקול דעת ושעה מחמיאה לעבודה של עסוקות. עסוקות אוהבת מנורה.
תגיד לאנשים ששולחים לך עבודה שהיום שלך נגמר. אתה לא צריך לצטט את העונה כאילו היא פתק רפואי. "אענה בבוקר" הוא משפט מקצועי. העולם מלא חברות שהחליטו שהערב הוא עדיין המשרד. אתה יכול לעבוד איתן ועדיין לסרב להיות האדם שמוכיח את זה. מחברים לעבודה עד להיות הבוס, ותמסור למישהו אחר את ההחלטות היומיות, הם על חברה. היצירה הזאת היא על גוף. הגוף הוא הגבול שהחברה לא מרגישה. אתה צריך להרגיש אותו בעצמך, ואז אתה צריך לפעול לפיו בזמן שהשמיים עדיין אומרים את האמת.
העמוד של ה-National Heart, Lung, and Blood Institute על חסך שינה הוא המחיר של להתעלם מהאמת הזאת לעיתים קרובות מספיק. חסך אינו אות הצטיינות. הוא מחסור בתהליך שמשקם תשומת לב. תן ליום הקצר לסיים את העבודה. השינה יכולה להתחיל.
