Damien Soitout
תואר CTO הוא עבודה עם גבולות ברורים. הנה מה שהמושב מכסה בפועל: כלים לשיתוף העבודה, רישום של בדיקה, ותפעול של יותר ממותג אחד.
אנשים שומעים "מנהל טכנולוגיה ראשי" ומדמיינים מישהו שבוחן גאדג'טים, חותם על רישיונות תוכנה, או מנווט בשקט כל מספר שהפירמה תייצר אי פעם. התואר מרמז על מנדט רחב. בפועל, לפחות בעבודה שאני עושה, הוא מכסה מערך צר יותר ורגיל יותר של בעיות: איך האנשים שמנהלים את העסק חולקים מידע, שומרים רישום אמין של מה שבדקו, ומפעילים יותר מפעילות אחת בלי להמציא מערכת פרטית לכל אחת.
אני מחזיק בתואר ב-Foundation, לצד ריצ'רד אוהבשלום כמייסד שותף. השאלה המועילה אינה איך התואר נשמע, אלא במה המושב באמת נוגע ואיפה הוא נעצר. אם הגבול אינו ברור, התפקיד נעשה מגירה לכל דבר. כל בעיה קשה שאין לה בעלים מובן מאליו מגיעה לשולחן הטכנולוגיה, לא מפני שהיא שייכת לשם, אלא מפני שהתואר פנוי. כך ארגונים מאבדים לאט את היכולת לומר מי אחראי למה.
העבודה עצמה אינה נוצצת. זה ההבדל בין החלטה שאפשר לשחזר כעבור שישה חודשים לבין החלטה שקיימת רק בזיכרון של מי שקרה שהיה בחדר. זה ההבדל בין אדם חדש שיכול למצוא את הגרסה העדכנית של קובץ לבין אותו אדם שצריך לשאול שלושה עמיתים באיזו תיבה נמצא הקובץ האמיתי. ההבדלים האלה מצטברים. עם הזמן הם קובעים אם ארגון יכול להעביר עבודה מאדם לאדם, או אם הוא חייב לאסוף מחדש את אותה קבוצה קטנה בכל פעם שמשהו צריך להיות מובן.
ה-FAQ של Foundation מתארת את התפקיד כבנייה של חלק גדול מהמחסנית הטכנולוגית לשיתוף פעולה, לבדיקת נאותות ולתפעול של כמה מותגים. המשפט הזה מדויק, אבל הוא גם דחוס. כל אחת מהמילים האלה מצביעה על בעיה שחוזרת כמעט בכל קבוצה שגדלה מעבר לצוות אחד שעובד באותו מקום.
שיתוף הפעולה הוא הפחות טכני מבין השלושה. זו פשוט השאלה איפה העבודה המשותפת חיה. מסמכים, החלטות, כללי גישה, וההיסטוריה של מה שהשתנה. כששיתוף הפעולה הוא ערימה של תיבות פרטיות וכוננים אישיים, לארגון אין רישום משותף. יש לו אוסף של זיכרונות אישיים. מי שהיה נוכח יכול בדרך כלל לשחזר מה קרה. כל אחד אחר לא יכול. עם הזמן הארגון מתחיל להיות תלוי בהמשך הנוכחות של אותם אנשים, לא מפני שהם היחידים שיש להם מיומנות מיוחדת, אלא מפני שהם היחידים שיודעים איפה הדברים נמצאים.
מערכת שיתוף שאפשר להשתמש בה אינה דורשת תוכנה מתוחכמת. היא דורשת שאדם במשרד אחד יוכל לראות את מה שמותר לו לראות, ולא שום דבר שאסור לו, בלי לבקש. היא דורשת שהחלטה, מרגע שהתקבלה, תהיה לה מקום שאינו הדואר של מישהו. היא דורשת שהאדם הבא שמצטרף לעבודה יוכל למצוא את הגרסה העדכנית בלי סיור מודרך. אלה סטנדרטים רגילים. אלה גם הסטנדרטים שרוב הארגונים מפסיקים לעמוד בהם ברגע שיש להם יותר מקומץ אנשים ויותר ממיקום אחד.
בדיקת הנאותות היא הרישום של בדיקה. בעבודה שאנחנו עושים, הבדיקה הזאת עוסקת לעתים קרובות בהזדמנות נדל"ן, בצד נגדי, או במסמך שחייב להיות אמיתי לפני שהכסף זז. השאלה המועילה אינה אם מישהו הסתכל על החומר. השאלה היא אם את הדרך שהחומר עבר אפשר להראות אחר כך: מי נגע בו, מה עוד היה פתוח, ועל מה מישהו היה מוכן לעמוד כשההחלטה התקבלה. תיקייה של הודעות דואר אינה הרישום הזה. היא אוסף של הודעות שעשויות להכיל או לא להכיל את העובדות החשובות, מסודרות לפי סדר השליחה ולא לפי הסדר שבו הן חשובות.
ראיתי תהליכי בדיקה שנראים שלמים עד שמישהו שואל מה היה ידוע ביום שלישי מסוים. בנקודה הזאת הקבוצה צריכה להתכנס שוב, לחפש בתיבות ולשחזר אירועים מהזיכרון. השחזור בדרך כלל טוב דיו לצרכים פנימיים ולעולם אינו טוב דיו למי שמחוץ לקבוצה שצריך להישען עליו. לבנות את מהלך העבודה כך שאפשר יהיה לשחזר את הדרך בלי ישיבה אינו הישג טכנולוגי. זו סירוב להתייחס לזיכרון כאל מערכת רישום.
תפעול של כמה מותגים הוא הפחות מדובר מבין השלושה ולעתים קרובות בעל ההשלכות הכבדות ביותר. Foundation אינה חנות אחת עם לוגו אחד. העבודה רצה באמריקה, בישראל ובאוקראינה, ומאמצי ההון האנושי יושבים לצד עבודת ההשקעות. לכל אחד מהחדרים האלה יש לקוחות משלו, אילוצים רגולטוריים משלו, ומפעילים משלו. מבחוץ הם צריכים להישאר נפרדים. מבפנים הם לא צריכים שכל אחד ימציא דרך פרטית לקרוא ללקוח, לאחסן קובץ, או להוכיח שצעד התרחש.
אם כל מותג מפתח ניב משלו, הקבוצה מפסיקה להיות קבוצה. היא נעשית מערך של פעילויות סמוכות שחולקות קצת תקורה ומעט מלבד זאת. הוספת מותג חדש דורשת אז או לדחוף את הפעילות החדשה לתוך ניב קיים שאינו מתאים לה, או לאפשר לה להמציא ניב משלה ולקבל שהאדם הבא שיצטרף יצטרך ללמוד עוד שפה מקומית. המחסנית היא המנגנון ששומר על המותגים קריאים זה לזה בלי להפוך אותם לזהים. היא גם המנגנון שמאפשר להעביר אדם ממותג למותג בלי חניכות של חודשים בהרגלים הפרטיים של החדר החדש.
המושב הטכנולוגי אינו מתמחר נכסים, והוא אינו מחליט אם עסקה שווה שייעשו אותה. השיפוטים האלה שייכים לאנשים שיעמדו מאחוריהם. לאחסן את הקובץ אינו אותו דבר כמו להיות הבעלים של ההחלטה שהקובץ תומך בה. כשההבחנה קורסת, קורים שני דברים. האנשים שצריכים להיות אחראים לשיפוט המסחרי מתחילים להתייחס למערכת כאל תחליף לשיפוט, והאדם שאחראי למערכת מתחיל להיות מטופל כאדם ש"באמת מנהל" את העבודה המסחרית. אף אחת משתי התוצאות אינה מועילה.
התפקיד גם אינו פרשנות רצה על כמה הפירמה מודרנית. קוד על מסך הוא אמצעי. המבחן הוא אם מפעיל חדש יכול למצוא את הרישום, אם בדיקה יכולה לעבור מאדם לאדם בלי הסבר הירואי, ואם אפשר להוסיף מותג שני בלי ליצור כאוס שני. שקף שכתוב עליו "טכנולוגיה" אינו הוכחה שאף אחד מהדברים האלה נכון. ההוכחה היא השבוע שבו האדם שבנה את מהלך העבודה נמצא בנסיעה והעבודה נמשכת בלי שרשרת של שיחות הבהרה.
ריצ'רד תיאר את האנשים בתפקידים האלה כפרינציפלים ולא כשכירים. המילה מועילה כי היא משרטטת גבול לשני הכיוונים. פרינציפל אינו מחכה לכרטיס. פרינציפל אחראי לאיכות של פונקציה. הפונקציה שלי היא הכלים המשותפים והרישומים שהם מכילים. הפונקציה של ולריה, בעבודה באוקראינה, היא התפעול עצמו. הפונקציה של ריצ'רד כוללת את הכיוון הכולל של הקבוצה. אף אחד מהשולחנות האלה אינו בולע את האחרים. כשחדר מנסה להפוך את ה-CTO לאדם ש"באמת מנהל" תפעול של מדינה, החדר בדרך כלל עייף ומחפש גרון אחד לחנוק. התגובה המועילה יותר היא לקרוא בשם לאדם שבאמת מחזיק בשיפוט ולתת לו את הרישום, לא להעביר את השיפוט לשולחן הטכנולוגיה כי זה נוח.
לשבוע על המושב יש צורה שאפשר לזהות. גישה נשברת, והשאלה היא מי יכול היה לראות מה, לא את הרגשות של מי פגעו. בדיקה נתקעת כי למסמך אין בעלים: שלושה אנשים הניח כל אחד שמישהו אחר עוקב אחרי הסעיפים הפתוחים. מותג מבקש חריג פרטי שיהפוך את המותג הבא לקשה יותר להבנה. מישהו מבקש מספר שהמערכת לא צריכה להמציא כדי להיראות שלמה. בכל מקרה הפיתוי המיידי הוא לפתור את הבעיה המקומית מהר ככל האפשר. המחיר לטווח הארוך של הפתרון הזה בדרך כלל אינו נראה עד שהאדם הבא מנסה להשתמש באותה דרך.
אני מעדיף להראות שדה ריק מאשר סיפורת בטוחה בעצמה. שדה ריק הוא אמירה כנה שהמידע אינו במערכת. סיפורת בטוחה בעצמה היא אמירה שהמידע נוכח כשהוא אינו נוכח. השנייה מסוכנת יותר כי היא מאמנת אנשים לבטוח במערכת במצבים שבהם למערכת אין מה לומר. עם הזמן האימון הזה מייצר בדיוק את ההפך ממה שהמערכת נועדה לייצר: אנשים מפסיקים לבדוק, כי הרישום נראה שלם.
הסטנדרט המעשי שאני רוצה הוא שכלי שיתוף הפעולה, רישום הבדיקה ומבנה כמה המותגים ישרדו שבוע שבו אני לא זמין. אם הם מתים, מה שיש לנו הוא תלות, לא מחסנית. תלות היא דבר נפוץ ומובן. היא גם הסיבה שארגונים מגלים, בדרך כלל ברגע לא נוח, שרק אדם אחד או שניים יכולים להסביר איך העבודה באמת זזה. הטעם של המערכת הוא להפוך את הגילוי הזה לפחות סביר.
כלי ברור מועיל יותר מנאום על תרבות, כי הכלי מסיר עלבון יומי: החיפוש אחר הקובץ, הספק איזו גרסה עדכנית, הישיבה שהתקיימה רק כדי לחזור על מה שעמוד היה יכול להחזיק. אנשים מבחינים בהיעדר העלבונות האלה יותר משהם מבחינים ברוב ההתערבויות החיוביות. כשהחיכוך היומי יורד, העבודה נעשית נסבלת יותר בלי שמישהו יצטרך להניע את עצמו לסבול אותה.
בניתי מערכות שהיו פיקחיות ואכזריות. פיקחות קל להתפעל ממנה ברגע ויקר לחיות איתה. אדם צריך להיות מסוגל לסיים צעד של בדיקה, לראות שהרישום שלם, וללכת. אם המערכת דורשת ממנו לפחד להחמיץ משהו שאינו גלוי, או להישאר עד מאוחר במרדף אחרי חלקים בדואר, המערכת היא הפגם. אותו סטנדרט חל על גיוס. גיוס איטי הוא דרך אחת להימנע מהצבת אדם רשלן בתוך מערכת שעכשיו תזכור את הרשלנות שלו בשלמות. יציאה מהירה היא דרך אחת לעצור אדם שמתייחס לרישום כאל רשות. הרישום אינו רשות. זה גם כלל טכנולוגי וגם כלל ניהול.
שום דבר מזה אינו דורש קמפוס או תוכנית הכשרה ארוכה. זה דורש שההבחנות שהמערכת אוכפת יהיו גלויות בכלים עצמם. הסבר קצר על איך סוגרים בדיקה הוא מועיל. מערכת שלא תאפשר לסמן את הבדיקה כסגורה עד שהפריטים הנדרשים נוכחים היא מועילה יותר, כי היא ממשיכה ללמד את ההבחנה אחרי שההסבר נשכח. המטרה אינה לבטל שיפוט. המטרה היא להפוך את הגבול בין שיפוט לבין ניהול הרישום לברור דיו כדי שאת שניהם יהיה אפשר לעשות בלי משא ומתן מתמיד.
אופן הכישלון הנפוץ ביותר של תואר ה-CTO הוא התרחבות. מפני שהכלים נוגעים בכל שולחן, קל להתייחס לאדם שאחראי לכלים כאחראי לכל בעיה שהכלים מעלים. בדיקה שנתקעה נעשית בעיה טכנולוגית. מותג שרוצה חריג נעשה בעיה טכנולוגית. אי הסכמה על המשמעות של מספר נעשית בעיה טכנולוגית. בכל מקרה הסוגיה שמתחת היא בדרך כלל שאלה של בעלות או של שיפוט שהמערכת יכולה לרשום אבל לא יכולה לפתור.
המשמעת המועילה היא להחזיר את השאלה לאדם שמחזיק בשיפוט. המערכת יכולה להראות שלמסמך אין בעלים. היא לא יכולה להחליט מי צריך להיות הבעלים. המערכת יכולה להראות ששני מותגים משתמשים במוסכמות שיום שונות. היא לא יכולה להחליט איזו מוסכמה צריכה לגבור. כשההחלטות האלה נודדות לשולחן הטכנולוגיה, שאר הפרינציפלים מאבדים את היכולת לעשות את העבודה שלהם, והשולחן הטכנולוגי מאבד את היכולת להחזיק מערכת עקבית. את שתי התוצאות אפשר למנוע אם הגבול נאמר בבהירות מספקת כדי שאנשים יוכלו לתקן משפט שנותן למושב הטכנולוגי כוח שאין לו, או שלוקח ממנו כוח שיש לו.
אותו גבול חל גם בכיוון השני. מושב טכנולוגי שמסרב לספוג שיפוט מסחרי או תפעולי אינו פטור בגלל זה מלעשות את הכלים שמישים לאנשים שמחזיקים בשיפוטים האלה. אם הדרך היחידה שבה מפעיל יכול להשלים בדיקה היא לעקוף את המערכת, המערכת נכשלה, לא משנה כמה בזהירות שורטטו הגבולות שלה. המבחן הוא מעשי: האם האדם שמנהל בית במדינה אחת יכול להשתמש בכלים המשותפים בלי להזדקק למתרגם, והאם האדם שמנהל בית במדינה אחרת יכול לראות את מה שהוא צריך לראות בלי שיינתן לו גישה להכול?
אם יש לך תואר דומה, התרגיל המועיל הוא לרשום את שלושת הדברים שהמושב באמת מכסה בארגון שלך, ואחר כך לרשום את הדברים שהוא לא מכסה. מה אנשים חולקים, ואיפה החומר המשותף הזה חי? איזה רישום מוכיח שבדיקה נעשתה, והאם אפשר לשחזר את הרישום הזה בלי לאסוף את האנשים שביצעו את הבדיקה? איך מותג שני או צוות שני חיים על אותה מערכת בלי לפתח ניב פרטי שהגיוס הבא לא יכול לקרוא? אלה השאלות החיוביות.
השאלות השליליות חשובות באותה מידה. אתה לא מתמחר את הנכס מפני שאתה מאחסן את הקובץ. אתה לא מחליף את המפעיל שמנהל בית. אתה לא מקבל חריג פרטי שהאדם הבא לא יכול לראות. אתה לא נותן לתואר להפוך למקום שאליו נשלחת כל חרדה לא פתורה של השותפות. אם אתה יכול לומר את הדברים האלה ביום שני רגיל, אתה יודע מה המושב מכסה. אם אתה יכול לומר רק שאתה "אחראי על הטכנולוגיה", יש לך כינוי. כינויים זולים. את המחיר של גבול לא ברור משלמים אחר כך, בדרך כלל האנשים שצריכים לשחזר, תחת לחץ, את מה שהמערכת הייתה אמורה להפוך לגלוי.
קרא את עמוד האודות בשביל התארים שהוא באמת מדפיס. קרא את ה-FAQ בשביל העבודה בשלושה חלקים. התואר אינו העבודה. העבודה היא שיתוף פעולה, בדיקת נאותות ותפעול של כמה מותגים, בתוך גבול שאתה יכול לומר בקול.
