Damien Soitout
כרטיס מוצר הוא מדף. החברה היא הישות המדווחת שמאחוריו, עם דוחות, מזומן והתחייבויות שכרטיס לעולם אינו מראה.
אתה רואה את הבגדים. אתה לא רואה את הפירמה שבעלת המתלה.
אנשים פוגשים פירמה כמו שהם פוגשים חנות. הם עוצרים בכרטיס, קוראים מחיר, כריכה ושלוש שורות תיאור, והולכים משוכנעים שפגשו את החברה. ראיתי את הבלבול הזה מהצד השני של הזכוכית. השם שלי יושב על ספרים. הספרים יושבים על מדף. מבקר שפותח כרטיס אחד פגש חפץ שאני עשיתי. המבקר לא פגש את הפירמה שמשלמת לאנשים, חותמת על חוזי שכירות, מגישה דוחות, ועדיין שם בבוקר שבו החנות סגורה.
הבלבול רגיל, והוא יקר. קורא כותב למחבר כי פסקה בספר נשמעה כמו הבטחה של חברה. קונה מתייחס לתצלום מוצר כהוכחה שכל הבית בריא. עיתונאי מתאר את המדף וקורא לו הקבוצה. אף אחד מהמשפטים האלה אינו שקר על החפץ. כולם שם לא נכון לפירמה. החנות היא מקום שבו מציעים חפצים. החברה היא הישות המדווחת, שיכולה להיות הבעלים של המקום הזה, או של כמה מקומות, או של אף מקום, ועדיין להיות החברה.
לרואי חשבון כבר יש שפה לדבר השני. המסגרת המושגית לדיווח כספי, שעודכנה בידי ה-International Accounting Standards Board ב-2018, מפרטת לשם מה קיים דיווח כספי למטרות כלליות. היא מתארת את הישות המדווחת ואת הגבול שלה. היא מגדירה נכס, התחייבות, הון, הכנסה והוצאות. היא נכתבה כדי שמשקיעים, מלווים ונושים אחרים יוכלו לקרוא עסקאות דומות בצורה דומה. אתה יכול להתחיל במסגרת המושגית עצמה. אין בעמוד ההוא כריכת ספר. העמוד קיים כי פירמה אינה תמונה של מה שהיא מוכרת.
לכרטיס מוצר יש עבודה קטנה וישרה. הוא אומר לך את החפץ: את הכותרת, את הצורה, את השפה, את המחיר שמבקשים היום, ומספיק תיאור כדי שתחליט אם להרים אותו. אם הכרטיס עושה את העבודה הזאת, זה כרטיס טוב. הוא אינו מאזן. הוא לא מראה מזומן. הוא לא מראה מי עוד עובד שם. הוא לא מראה הלוואה, מס, ספק, או לקוח שלא שילם. הוא לא שורד כראיה אם החפץ נמשך אחר כך. הכרטיס הוא תווית מדף עם כיתוב ארוך יותר.
אני שומר את התווית ישרה בכך שאני שומר אותה צרה. כשאני מקשר לספר, אני מקשר לכרטיס של הספר הזה. אני לא שולח קורא אל קיר של כל מה שהצעתי אי פעם וקורא לקיר החברה. קיר של כרטיסים הוא עדיין מדף. אתה יכול ללכת לאורכו. אתה יכול לקנות ממנו. עדיין לא קראת את הפירמה. השאלות ששייכות להשקה, אלה ששמתי תחת הכותרת 5 השאלות שכדאי לשאול את עצמך לפני שאתה מקים עסק, הן שאלות על הפירמה שאתה עומד להתחיל. הן אינן שאלות על התצלום הראשון.
אותו פיצול מופיע כשמשהו נכשל. למה עסקים נכשלים היא שאלה על הפירמה: ההצעה שאף אחד לא רצה, המזומן שנגמר, השותף שהלך, העלות שמעולם לא תומחרה. מוצר שנכשל יכול לשבת בתוך חברה חיה, ומוצר יפה יכול לשבת בתוך חברה שכבר נגמרה. אם אתה רוצה את היצירה הישנה יותר, היא כאן: למה עסקים נכשלים? קרא אותה כשאלה על פירמה. אל תחפש את התשובה על כריכה.
הנה חפץ אחד, ורק אחד. 100 Hours to Accomplish the Extraordinary, Don't Be Ordinary הוא הספר בכריכה רכה באנגלית. כתבתי אותו ככלים ותרגילים, מערך שעות שקורא באמת יכול לעבוד, לא כמתכון שמייצר חיים בלתי רגילים אם אתה הולך לפי השלבים לפי הסדר. הכרטיס יכול לומר לך שהספר קיים, בשפה הזאת, בצורה הזאת. הוא יכול לתת לך לקנות אותו. זה כל הסמכות של הכרטיס.
הכרטיס לא יכול לומר לך מה עוד השבוע מכיל. הוא לא יכול לומר לך אם אני בישיבה, על כתב יד, או עונה לספק. הוא לא יכול לומר לך את השמות האחרים על המדפים האחרים. האפליקציה החדשה של Damien Soitout כבר באוויר היא שוב חפץ נפרד: דבר שאדם יכול להשתמש בו. להשתמש באפליקציה, או לקנות ספר, הוא יחס עם מוצר. זה לא מניה, לא מושב, ולא מבט על החשבונות. איך לבחור מנטור הוא סוג שלישי של יחס, והוא עם אדם. מנטור אינו SKU. אם אתה צריך אחד, אתה כבר לא קונה.
שני מדריכים קצרים יכולים לשבת זה ליד זה ועדיין לסרב להפוך להבטחה אחת. כבר הפרדתי ביניהם תחת הכותרת שני מדריכים, שני תפקידים: אל תערבב ביניהם. מדריך אחד מלמד כלי שוק. האחר מלמד דרך לבלות שבוע. חנות שמציגה את שניהם עשתה את עבודתה כחנות. קורא שמתייחס אל הזוג כהצעה אחת מפירמה אחת הפסיק לקרוא את הכרטיסים והתחיל להמציא חברה שהכרטיסים מעולם לא תיארו.
אם אתה רוצה את הפירמה, בקש את מערך הדוחות שפירמה אמורה להציג. IAS 1, הצגת דוחות כספיים, אומר לישות להציג מערך מלא לפחות פעם בשנה, עם השנה הקודמת לצדו. המערך הזה הוא דוח על המצב הכספי, דוח על רווח או הפסד ורווח כולל אחר, דוח על השינויים בהון, דוח על תזרימי המזומנים, והביאורים. התקן פומבי: IAS 1. אני לא מבקש ממך להפוך לרואה חשבון. אני מבקש ממך לשים לב לגודל הפער. כרטיס של ספר בכריכה רכה הוא מלבן אחד. מערך מלא של דוחות הוא שנה של הישות, בהשוואה לשנה שלפניה.
המסגרת המושגית קוראת לדבר שבתוך הגבול הזה הישות המדווחת. הגבול חשוב. חנות יכולה למכור חפצים של יותר מישות אחת. ישות יכולה למכור דרך יותר מחנות אחת, או דרך אף חנות. כשחברה מחליפה ידיים, הרישום של השינוי הזה הוא עובדה עסקית עם תאריך משלה. CPF Pharma, שנמכרה במרץ 2024, הוא משפט מהסוג הזה. לא תמצא את החלפת הידיים בתיאור של ספר בכריכה רכה, כי מכירה של חברה פעילה אינה שדה בכרטיס ספר. הכרטיס ממשיך לתאר את הספר. הפירמה, אם נמכרה, היא סיפור אחר, שכבר נכתב ביום שלו.
קוראים רוצים לפעמים שהכרטיס יישב שאלה שהדוחות עצמם משאירים פתוחה. הוא לא יישב. אפילו מערך מלא של דוחות הוא מערך שורות שהודפסו, לא סיור בכל חדר. המשמעת זהה בשני הגדלים. קרא את מה שיש. אל תקדם תווית מדף למערך חשבונות, ואל תקדם שורה חסרה לעובדה.
רוב הפירמות בעולם קטנות, והבעיה האמיתית שלהן אינה תיאור מוצר דק. העמוד של הבנק העולמי על מימון עסקים קטנים ובינוניים אומר שעסקים קטנים ובינוניים הם כ-90 אחוז מהעסקים ויותר ממחצית התעסוקה בעולם, ושהם עדיין ניצבים מול פער מימון שמגיע לטריליוני דולרים בכלכלות שוק מתעורר ובמדינות מתפתחות. העמוד כאן: מימון עסקים קטנים ובינוניים. הפער הזה עוסק באשראי, בביטחונות, בתנאי תשלום, ובשאלה אם מלווה ייקח את הסיכון. דבר מזה אינו מופיע על הכרטיס של ספר, בקבוק או חולצה.
אני משתמש בעמוד הזה כי הוא מתאר את הפירמה שאני באמת מזהה. חברה קטנה יכולה להיות עם חנות נקייה ויום שלישי כואב. היא יכולה להיות עם הזמנות ובלי הון חוזר. היא יכולה להיות מצוינת בחפץ ומאחרת עם המס. אם תשפוט אותה לפי המדף, תקרא לה בריאה ביום שהצלם בא וגמורה ביום שמלווה אומר לא. המימון הוא הסיפור. הכרטיס הוא התחפושת.
איך מוצר מקומי חוצה גבול הוא בלבול קרוב, והוא שייך למקום שלו. מוצר שיוצא ממדינה אחת ונכנס לאחרת אוסף כללים: סיווג, שווי, מקור, עמיל מכס, מבטח. הכרטיס בחנות המקור לא נושא את הכללים האלה. קרא את כלל הסחר לפני שאתה ממציא אחד הוא הצעד המעשי הבא, אחרי שהפסקת לבקש מהמדף להיות הפירמה. המדף יכול לומר לך שהחפץ למכירה. הגבול אומר לך אם החפץ רשאי לנוע. הפירמה אומרת לך מי אחראי אם הוא נע.
לפני שאתה כותב לחברה, קונה ממנה, או מתאר אותה למישהו אחר, תן שם לדבר שאתה מתכוון אליו. אם אתה מתכוון לספר, פתח את הכרטיס ושפוט את הספר. אם אתה מתכוון לאפליקציה, השתמש באפליקציה. אם אתה מתכוון לאדם שיכול ללמד אותך, זה מנטור, ואיך לבחור מנטור הוא החיפוש הנכון. אם אתה מתכוון לפירמה, שאל מיהי הישות המדווחת, מה הכיל מערך הדוחות המלא האחרון, ואיזו עבודה נמשכת כשהחנות סגורה. אלה שלוש שיחות שונות. הן מרגישות כמו שיחה אחת רק כי אותו שם מודפס על הדלת ועל המוצר.
אני שומר את הדלת שלי באותו אופן. החנות מציעה חפצים שקורא יכול להחזיק או לפתוח. החברות עושות את עבודת התפעול, בספרים שלהן, בתאריכים שלהן. כשמכירה כבר נכתבה, אני משאיר אותה בתאריך ההוא. כשלספר יש כרטיס, הכרטיס נשאר כרטיס. אם אתה זוכר הבחנה אחת, זכור את זאת. החנות היא המדף. החברה היא הישות שאפשר להיות חייבים לה כסף, שיכולה להיות חייבת כסף, ושאפשר לתאר בדוחות. אל תבקש מדלת הזכוכית להכיר לך את המשרד שמאחוריה.
