Damien Soitout
Behind the Ledger מסביר איך כסף נוצר מחוץ למסך הבנקאי הציבורי, משנים של עבודה על רשתות פיננסיות.
פנקס שאדם יכול לקרוא. הרשומה שמסדירה כסף גדול יושבת על שרתים מאחוריו.
ביליתי שנים בעבודה עם סוכנויות ביון שהמוקד שלהן היה רשתות פיננסיות. העבודה לא הייתה לצפות באדם מוציא בכרטיס. העבודה הייתה לראות איפה ערך נוצר, איפה מותר לו לזוז, ומי יכול לעצור אותו. מה שהציבור קורא לו המערכת הבנקאית הוא חלון. העבודה יושבת מאחורי החלון. Behind the Ledger הוא החשבון הזה. פרסמתי אותו ב-1 ביוני 2025, באנגלית, כספר השלישי של A Quick Guide. יש בו 153 עמודים. אם אתה רוצה את החפץ עצמו, הוא כאן: Behind the Ledger.
רוב האנשים פוגשים כסף כמספר באפליקציה, שטר בארנק, או שורה בדף חשבון. הפגישה הזאת אמיתית. אתה יכול לשלם איתה על ארוחת ערב. היא יכולה לסרב לך. היא גם המשטח. בין 1998 ל-2000, בזמן שהוויכוח הציבורי היה על שנת 2000 ועל בום האינטרנט הראשון, המוסדות שבאמת מזיזים כסף גדול פיצלו את המערכת לשתי שכבות שעדיין תלויות זו בזו. שכבה אחת היא מה שאתה יכול לראות. האחרת היא המקום שבו הסליקה הגדולה קורית. כתבתי את הספר כי את שתי השכבות האלה מלמדים כדבר אחד, והן לא.
השכבה שאתה יכול לראות היא רשת ה-on-ledger. זה הפנים הקמעונאי: כספומטים, תשלומי כרטיס, אפליקציית הטלפון, אתר הבנק, וההעברה הרגילה מאדם לאדם. היא בנויה, בעיקר, על מערכות Windows ישנות יותר. זו סיבה אחת שהיא נשברת, וסיבה אחת שהיא מלאה בבדיקות. היא אמורה להיות נראית. היא אמורה להיכנס לכללים שאפשר להראות ללקוח. היא גם מגודרת. העברה אישית נעצרת לעתים קרובות איפשהו בין עשרת אלפים למאתיים וחמישים אלף דולר, לפי המדינה, לא כי החוט עייף, אלא כי סכום גדול יותר לא נועד לחיות בארגז החול הזה. כשחברה מנסה לדחוף תשלום גדול מאוד דרך החלון, העיכוב הוא הזמן שנדרש כדי לגעת בשכבה האחרת.
אפילו העברה בין בנקים, מהסוג שפקיד קורא לו תנועה מבנק לבנק, היא לעתים קרובות שינוי של מספרים בפנקס הנראה הזה. הרשומה מתעדכנת. הערך, החלק שחשוב כשהסכום גדול, מסתלק הצידה. ימי הסליקה שאנשים מתייחסים אליהם כהפסקה טכנית הם הזמן שהסליקה השנייה הזאת לוקחת. אם אתה מנתח כלכלה רק עם המספרים מהחלון, אתה קורא את הצל על הקיר.
השכבה האחרת היא רשת ה-off-ledger. אנשים בעבודה קוראים לה גם offline network. היא לא רצה על אפליקציית הלקוח. היא רצה על מכונות Unix מוקשחות, בעיקר Linux, על ערוצים מוצפנים שלא נוסעים על המסילות שתשלום בכרטיס משתמש בהן. שתי תנועות חשובות. משרת לשרת היא הסליקה הרציפה בין צמתים מוסדיים, לחיצת יד שמיישבת את מה שחייב. משרת לבנק הוא הצינור שנותן למוסד מורשה להכניס נזילות, או להוציא אותה, בלי להפיל את הזרימה הזאת על מסך של צרכן. הגישה אינה login שאתה מגיש עם תמונת דרכון. היא יושבת אצל יחידות של בנק מרכזי שמחזיקות הרשאה של הפדרל ריזרב, אצל אוצרות שמחזיקים אישור שהבנק המרכזי האירופי או קרן המטבע הבין-לאומית יכירו, ואצל בנקי prime שעומדים בתקן בזל שהחדרים האלה באמת משתמשים בו.
כאן בסיס הכסף נוצר מחוץ לסיפור של מכבש דפוס, כאן פרויקט חוצה גבולות יכול להיות מסולק בתנועה אחת, וכאן נזילות חירום מופיעה במשבר. אותו עיצוב שומר את הפנקס הציבורי, את הביקורת הציבורית, ואת הגילוי הציבורי מחוץ לשולחן הזה. אני לא מקשט מותחן. תומכי העיצוב קוראים לסודיות המחיר של שמירה על זרימות גדולות יציבות. המחיר הוא גם שאזרח לא יכול לראות את הידית.
במרכז שכבת ה-off-ledger נמצא the Farm. חוות שרתים, במובן הרגיל, היא חדר של מכונות. בארכיטקטורה הזאת the Farm הוא הרשת שיושבת מעל זה. שרתי הבנק, ובסוף שרתי האינטרנט שנושאים אותם, ממופים תחת הפיקוח שלו. הצד הפרטי מנהל אותו. הוא לא שייך לממשלה, למפלגה, לחבר עמים, או לסוכנות ציבורית. הוא אינו תוכנית כתובות של ICANN. הוא המקום שמחליט אם יחידת כסף תקפה לפני שהיחידה הזאת בכלל הופכת ליתרה שלקוח יכול לראות.
the Farm מחולק ל-256 מגזרים, ממוספרים מ-0 עד 255. מגזר 0 הוא הגרעין. קומץ של מנהלים ראשיים יכול להיכנס אליו. הוא שורש האמון. המגזרים האחרים פרוסים על פני צמתים פיזיים ווירטואליים, והם מטפלים גם בעבודת ה-on-ledger וגם בעבודת ה-off-ledger תחת סמכות שהואצלה מהשורש הזה. כל שרת שמחובר לאינטרנט הוא, בעיצוב הזה, משתתף, בין שהבעלים של המכונה שמע את השם ובין שלא. אף מדינה לא בבעלות עליו. מאז 2015 הפדרל ריזרב הוא איש הקשר בין הרשויות של the Farm למוסדות במורד הזרם. קשר אינו בעלות. ה-Fed יכול לשאת את המסר. הוא לא יושב מעל הפרוטוקול. אתה יכול לקרוא מה ה-Fed אומר שהוא, בפומבי, בדף של הפדרל ריזרב עצמו. הספר הוא על השכבה שהדף הזה לא משרטט.
Farm 42 עד 107 הם אלה שנושאים את חיי ה-offline של המערכת הבנקאית. Farm 42 קל להבין לא נכון. הוא לא מחזיק את הכסף. הוא מחזיק את הארכיון של איך הכסף נוצר וזז, את רשומת היצירה וההעברה של ה-farms שבאים אחריו. הכסף עצמו יושב מ-Farm 43 והלאה. ב-Farm 92 אתה בקרנות שהמקור שלהן אסור. הסולם בין החדרים האלה הוא הנקודה של הפרק השלישי, ואניח אותו במילים פשוטות למטה. כריית הנתונים הגולמיים, הדבר שאחר כך הופך ליחידת מטבע, היא הליך בתוך הסביבה המאובטחת הזאת. זה לא מכבש וזה לא חלון זהב. אלה נתונים שנעשים סחירים רק אחרי שאומתו.
נתוני כסף גולמיים הם הצורה הראשונה. זה דפוס קריפטוגרפי על שרת מאובטח. זה עדיין לא אירו, לא דולר, ולא לירה. זה הופך לכסף שרת רק אחרי שהמערכת לקחה את העלויות שלה ואת המסים שלה והיחידה שנשארה הוצמדה למטבע לאומי. יותר מתשע עשיריות מהיצירה הזאת, בזרימות שעבדתי בהן, מוצמדות לאירו, כי הבנקים מעדיפים אותו וכי האירו יושב עמוק בסליקה חוצת גבולות. גם דולרים וליש"ט נכרים. הם לא עיקר הכמות. לכן הבנק המרכזי האירופי הוא אחת הדלתות הראשונות שיצירה או העברה של כספי off-ledger צריכות לעבור. התפקיד הציבורי של ה-ECB, המדיניות המוניטרית של גוש האירו והזכות לאשר שטרי אירו, מתואר באתר של ה-ECB. בנתיב ה-off-ledger, המוסד הזה הוא גם המשרד ששומר שמאזן האירו לא יומצא בלי חתימה.
היחס שלימדו אותי, וששמתי בספר, חמור. שבע שמיניות מהיחידה הגולמית נצרכות כדי לייצר שמינית אחת של מטבע offline. השמינית שנשארת, אחרי עלויות משפטיות ומס, היא מה שיכול להפוך לכסף מודפס נקי. אנשים שומעים "יצירת כסף" ומדמיינים הטבה שמגיעה שלמה. היצירה שאני מתאר היא בעיקר עלות. היוצר, לא השטר, הוא הכוח בחדר. הפחד, בתוך העבודה, הוא מהיוצר.
ברגע שהיחידה היא כסף שרת היא יושבת באוצר של the Farm עד שהיא נשלחת. השליחה משתמשת בשיטות מוגנות. IP to IP, IP to ID, ועסקאות DTC הן אלה שמזיזות ערך מהאוצר הזה, או משרת של שולח, אל השרת של המקבל. DTC כאן הוא ערוץ Depository Trust שמשמש להזזת מה שכבר אומת, לא כפתור קמעונאי. גם שולח וגם מקבל צריכים רישיון מהרשויות המוניטריות לפני שהקפיצה הזאת מותרת. בלי הרישיון, הנתונים לא הופכים ליתרה.
כסף ברשת הזאת אינו חומר אחד עם מעמד מוסרי אחד. הוא מסווג. בצד הציבורי המחלקות נקראות M0 עד M6. בצד ה-off-ledger אותו סולם הוא NS0 עד NS6, והשרתים שמחזיקים אותן הם MS לצד ה-online ו-NS לצד ה-offline. השמות תואמים בכוונה. יחידה נקייה ויחידה מורעלת שתיהן יכולות להיקרא כסף על ידי אדם שראה רק יתרה.
M0 ו-NS0 נקיים לגמרי, מתועדים במלואם, ובהירים. אפשר לבנות אותם לתוך התיבות שפרוטוקולים בעלי ערך גבוה יקבלו, כולל IP to IP, IP to ID, והורדה ידנית של MT103. M1 ו-NS1 עדיין נקיים ומתועדים, והם הכספים שמשמשים לאשראי, לאג"ח, ולהלוואות מובטחות. עולה יותר להפוך אותם לכסף כי התיק כבד יותר. M2 ו-NS2 תקינים משפטית ולא שלמים. התיקון הרגיל הוא מראה, בועה זמנית שנותנת לתהליך לזוז, ואז נזרקת ברגע שהמקור נבדק. M3 ו-NS3 הם הגבול. מסמכים חסרים, ההליך לא קוים, וגנב מקצועי מסתכל כאן קודם, כי את התיק עדיין אפשר לדחוף אם מישהו מוכן לבנות אותו מחדש. ל-M4 ול-NS4 אין מסמכים. להפוך אותם למטבע זה הלבנת הון, והגנב החובבן אוהב אותם כי המנעול חלש יותר. M5 ו-NS5 הם כספים בלי מקור, או כספים שכבר נחסמו, לעתים קרובות קשורים לפשע חמור. להפוך אותם לכסף אפשרי על הנייר ואבסורדי בעלות, ורוב סמכויות השיפוט מקפיאות אותם מיד. M6 ו-NS6 הם נתונים לא חוקיים, שנגנבו באמצע המרה ונאלצו אל הרשת. להשתמש בהם ככסף עולה יותר ממה שהם שווים. משתמשים בהם כדי לפגוע במערכת, לא כדי לקנות בניין.
רק ראש הסולם הזה, M0 ו-NS0, מורשה להיכנס לפרוטוקולים הגדולים. אחרי מס ועמלות, NS0 ו-NS1 יכולים לחצות אל רשת ה-on-ledger. ברגע שהם יושבים בחשבון מוטב הם נראים כמו כל יתרה אחרת. הם יכולים לשלם כרטיס, צ'ק, או אדם. הציבור פוגש אז את M0 ואת M1 ככסף רגיל. הפגישה אמיתית. ההיסטוריה של היחידה אינה על הקבלה.
כספים מלוכלכים, במובן הצר שמשמש בעבודה, כוללים יחידות שנשברו על ידי פריצה, על ידי שגיאת מערכת, או על ידי עותק מרמה, הבועה שמעולם לא נזרקה. היחידות האלה אינרטיות. אי אפשר להפוך אותן למטבע לגיטימי. הדירקטוריון והפיקוח של the Farm הם האנשים שמנהלים את המלאי של M0 ושל NS0. זו קבוצה קטנה, והקטנות היא השליטה.
העברה מהאוצר או מקו של שולח אל קו של מקבל אינה לחיצת יד פרטית בין שתי חברות. השולח והמקבל צריכים הרשאה, והמשרדים שנותנים אותה ציבוריים דיים כדי לנקוב בשמם. הפדרל ריזרב הוא איש הקשר והמפקח של רשת ה-offline בצד הדולר. הבנק המרכזי האירופי מאשר יצירה והעברה כשהיחידה היא אירו, וזה רוב הזמן, והוא מפעיל את TARGET2 לתשלומים שהמערכת הציבורית תכיר אחר כך. Euroclear, בבריסל, נכנס כשכספי offline הופכים לניירות ערך, לאג"ח, למניות, או ליחידות קרן. התיאור הציבורי שלו של תפקיד הסליקה הזה נמצא ב-Euroclear. קרן המטבע הבין-לאומית נכנסת כשאותם כספים הופכים למניות, להלוואות, או לערבות, כי הצורות האלה נוגעות במאזן התשלומים שהקרן קיימת כדי לצפות בו. האוצר והבנק המרכזי של המדינה המקבלת מאשרים אז את הבנק המבצע. הבנק הזה, אחרי שהסתכל על השולח ועל המקבל ומאמין שהמקבל יכול להחזיק את מה שבא, הוא החתימה האחרונה לפני שנפתח מתקן off-ledger. יחידות נגד הלבנת הון, ובמקום שהתיק דורש זאת, בית משפט, יושבים גם הם על הנתיב הזה.
כל בנק מרכזי, כל בנק prime, החברות הבנות, המלווים הממשלתיים, והבתים הפרטיים מחוברים לרשת ה-offline בשרתים. רשת ה-online בנויה מעל החיבור הזה. האפליקציה בכיס שלך היא לקוח של מערכת שהיא לא יכולה לראות. אני אומר את זה כאדם שישב עם האנשים שהעבודה שלהם הייתה לראות את זה.
קורא שעקב אחרי בשאלות הציבוריות, כמה כסף קיים, מתי מותר לך לבזבז, מה שווה ערימה קבועה של שעות, שואל על המשטח בתום לב. כמה כסף יש בעולם היא עדיין הדרך הנכונה להרגיש את קנה המידה של המלאי הנראה. מתי אתה יכול להתחיל לבזבז היא עדיין שאלה אישית. מה היית עושה עם 86,400 היא עדיין דרך לשים לב שסכום הוא גם ערימה של שעות. אף אחת מהשאלות האלה לא מגיעה לחדר שבו יחידה נולדת. Behind the Ledger הוא המדריך המהיר השלישי כי השניים הראשונים מלמדים כלים שאתה יכול להשתמש בהם בשבוע, וזה מלמד את הצינורות שהכלים האלה אף פעם לא נוגעים בהם.
אם אתה זוכר הבחנה אחת, זכור את זאת. רשת ה-on-ledger היא החלון: כרטיסים, אפליקציות, העברות רגילות, והיתרות שמשפחה באמת מוציאה. רשת ה-off-ledger היא הסליקה והיצירה, על שרתים, מסווגות מנקי עד לא חוקי, ושער בהן ה-Fed, ה-ECB, Euroclear, קרן המטבע, והבנק בסוף הקו. The Farm היא הרשת הפרטית שמאמתת את היחידה לפני שכל אחד מהחדרים האלה יתייחס אליה כאל כסף. כתבתי את זה כי את החלון מלמדים כבית כולו. הוא דלת הכניסה. הספר הוא התוכנית של השאר.
